למעלה
ז
אולם עדין יש לעמוד ולהתבונן במה
שהמשיך הכת"ס וכתב דאף בגוונא שבעל הפונדק אינו מבשל עבור אנשים מסויימים
לדעתם ורצונם, אלא מבשל בסתמא לכל מי שירצה לאכול, ג"כ יש מקום לאסור משום
לפני עיוור, או מסייע יד עוברי עבירה, שע"י שקונים ממנו, זה מחזק את ידיו להמשיך
ולבשל בשבת. האם שייך לומר אף בנידון דידן דאיכא האי חששא, ולצורך זה עלינו לברר
בעה"י האי פרשתא דלפני עיוור ומסייע יד עוברי עבירה.
דהנה בגמ' דעבודה זרה (ו,
ע"א) אמרינן דאי אית ליה בהמה לעכו"ם, ואי לא מזבין ליה ישראל,
אפ"ה פלח לעבודה זרה בדידיה, ליכא משום לפ"ע לא תיתן מכשול, אם ימכור לו
הישראל בהמה. ושאלה הגמ' - והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר,
ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עיור לא תיתן מכשול. והא הכא דכי לא יהבינן ליה
שקלי איהו וקעבר משום לפני עיור לא תיתן מכשול. ותירצה הגמ' - הכא במאי עסקינן
דקאי בתרי עברי דנהרא, (עכו"ם מצד זה וישראל מצד זה, דאי לא יהיב ליה לא מצי
שקיל - רש"י), דיקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן, שמע מינא. וכתבו
התוס' שם בד"ה מנין שלא יושיט וכו', ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת
כוכבים דבר איסור אע"פ שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם
דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה,
וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא. ע"כ. וכדברים אלו כתב ג"כ הרא"ש
בפסקיו שם (פ"א, סס"י ב) דאסור להושיט למומרים דבר איסור אע"פ שהוא
שלהם, ודוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא. הרי מתבאר מדבריהם של התוס' והרא"ש
הללו, דהיכא שהישראל מומר יכול לקחת את דבר האיסור ללא שום עזרה, ליכא שום איסור
לסייעו, ואפילו איסורא דרבנן ליכא. וכן מתבאר נמי מדברי רבינו ירוחם (בנתיב יז,
ח"ו), ע"ש. אולם הנה לעומת זה מצינו דהתוס' בשבת (ג, ע"א)
בר"ה בבא דרישא. כתבו, דאפילו בגוונא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, שמבואר בגמ'
דעבודה זרה הנ"ל דליכא ביה לפ"ע אם נותן לו, מ"מ איסור דרבנן מיהא
איכא שחייב להפרישו מאיסור. וכ"כ הרא"ש בפסקיו למס' שבת שם (בפ"א, סי'
א). וכ"כ כיוצא בזה רבינו ירוחם (בנתיב יב, ח"ג). ע"ש. [ועי'
בר"ן דנקט בכולי אורחא חדא דרכא - כהתוס' בשבת - גם בסוגיה דשבת (ג,
ע"א) וגם בעבודה זרה (ו, ע"ב) שכתב שם דכל מה שהגמ' אמרה דבתרי עברי
דנהרא ליכא איסורא, היינו מדאוריתא אבל מדרבנן מיהא איכא איסור, משום מסייע יד עוברי
עבירה. ע"ש. וגם הריטב"א בחי' נקט בדרך זו, שגם בחי' לשבת (שם)
בד"ה בשלמא, וגם בע"ז (שם) ד"ה מנין, כתב דאף היכא דלא קאי
בתע"ד, איכא איסור דרבנן משום מסייע יד עו"ע. וכן דעת המאירי בע"ז
(שם) שכתב לבאר דאף בלא קאי בתע"ד איכא איסור דרבנן של מסייע יד עוברי עבירה
(ובחי' בשבת שם סתם דבריו ולא פירש), יעו"ש. וכ"כ ג"כ התשב"ץ
בח"א (סי' קלח), ובח"ג (סי' קלג) כשיטה זו דאיסורא דרבנן מיהא איכא.
ע"ש. אולם המרדכי בע"ז בפ"ק (סי' תשצה) נקט כדברי התוס' בע"ז,
שכתב שם, פסק בסמ"ג שאסור ליתן יין נסך למומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא,
ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא. ע"כ. הא משמע מדבריו דהיכא דלא קאי בתע"ד
ליכא שום איסור אף מדרבנן, וכן מתבאר מדברי אור זרוע הגדול בפסקי מס' עבודה זרה
(שם) דדוקא בתע"ד אסור לסייע למומרים, הא לאו הכי ליכא שום איסור אף מדרבנן,
ע"ש. [ובמקצת דפוסים השמיטו את המילה "מומרים" ואולי הוא משום הצנזור,
אולם הלשון באו"ז שם הוא כדברי התוס' בע"ז ממש, ודבריהם מכוונים לענין
אחד. וק"ל].
והרמ"א ביו"ד (סי' קנא,
ס"א) כתב: יש אומרים הא דאסור למכור להם (לעכו"ם) דברים השייכים לעבודתה
היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יכול לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים
לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ"ק דעבודת כוכבים), ויש
מחמירין (ר"ן שם, ובתוס' ובאשר"י בפ"ק דשבת), ונהגו להקל כסברא
הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. וכתב ע"ז הש"ך (שם,
בסק"ו) שכל זה לדעת הרמ"א, המרדכי בע"ז פליג עם התוס' והרא"ש
בפ"ק דשבת. אבל האמת היא דאפשר לומר דלא פליגי, שהמרדכי והתוס' בפ"ק
דע"ז שכתבו, דליכא שום איסור ואפילו מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, מיירי
בעכו"ם או בישראל מומר. אבל התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת שמבואר
מדבריהם, דאף היכא דלא קאי בתע"ד איכא עכ"פ איסור דרבנן, מיירי בסתם ישראל
שחייבים להפרישו מלעבור איסור. ותדע, דאל"כ יהיו דברי התוס' והרא"ש
בע"ז ובשבת סותרים זה את זה. וגם רבינו ירוחם (בנתיב יז, ריש ח"ו)
כתב כדברי התוס' בע"ז, והוא עצמו (בנתיב יב, ח"ג) כתב כדברי התוס' בשבת.
ומזה מוכח דצ"ל כחילוק הנ"ל שיש הבדל בין ישראל סתם, לישראל מומר
ועכו"ם. עכת"ד. ג
והנה על דבריו אלו של הש"ך,
שכתב דבישראל מומר א"צ להפרישו, הרעישו האחרונים ברוב עוז ותעצומות, ושפכו
עליהם סוללה. עי' בשו"ת חוות יאיר (סי' קפה) שהעיר, דהא תינח בגוי דאין מצוה
להפרישו, אבל מומר אחר דקידושיו קידושין ודין ישראל יש לו, מאן לימא לן שאם היה
בידינו ובכוחינו להפרישו שלא היה מוטל עלינו. ע"ש. (וגם בסי' קמב עמד להעיר
כעין זה על הא דאמרינן במשנה דמעשר שני (פ"ה, מ"א) הלעיטהו לרשע וימות
וכו' דמדוע מותר לנו להפקירו והרי אנו מוזהרים על כל איש ישראל למונעו בכל כוחנו
מלחטוא וכו'. וסיים שם, וכל מי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא. ע"ש).
וכעין זה העיר ג"כ הג"ר אלכסנדר סנדר מרגליות בתשובותיו (סי' נג) דרברי
הש"ך לא נתחוורו לו, דמכיון שמומר זה ישראל הוא, ואע"פ שחטא כישראל גמור
הוא, לכן אע"פ שאין בידינו להפרישו מכל מקום אין לנו לסייע יד עוברי עבירה.
וכן העיר ג"כ בשו"ת בנין ציון (סי' טו) דהרי מומר זה אע"פ
שחטא ישראל הוא ומצוה להפרישו. ע"ש. וכן הקשה בגליון המהרש"א, ובהגהות
אמרי ברוך על השו"ע שם (סי' קנא). וכן מצאתי שכתב להקשות על הש"ך בפרוש
המשניות תפארת ישראל (פ"א, דשבת, בבועז - אות ג). ע"ש. וראה בשו"ת
כתב סופר בחיו"ד (סי' פג) ד"ה והנה הש"ך, שג"כ עמד להעיר על
הש"ך כדברים אלו, דבשלמא מש"כ בעכו"ם דא"צ להפרישו איתי שפיר
דבפסוק כתיב הוכח תוכיח את עמיתך, אבל ישראל מומר מנין יצא לו זה שא"צ
להפרישו וכו'. ולכן עמד לחלוק על חידושו זה של הש"ך, וראה בדבריו שם שעמד
ליישב בדרך אחרת את סתירת התוס' והרא"ש ממס' שבת למס' עבודה זרה. ע"ש.
וראה גם בשו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"ב (סי' לא) שנראה מדבריו שם,
שג"כ אינו מסכים לחידושו של הש"ך. ע"ש. וע"ע בשו"ת טוב טעם
ודעת להגאון מהר"ש קלוגר במהדו' תליתאי (חיו"ד, סי' לא) שג"כ מבואר
יוצא מדבריו דאין דעתו מסכמת לחידושו של הש"ך, שכתב שם במה שסיים
הרמ"א הנ"ל (ביו"ד סי' קנא, ס"א) דנהגו להקל, היינו דוקא
בעכו"ם, אבל בישראל מומר אפילו אם יכול להשיג את האיסור בלי עזרה של הנותן,
וליכא ביה משום לפ"ע. בכ"ז אסור לסייעו מדרבנן משום איסורא דמסייע יד
עוברי עבירה, ולכן העלה שם שאסור למסור תרנגולת שנתנבלה לישראל מומר, אע"פ
שיכול להשיג במקום אחר. ע"ש. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי בחאור"ח
מהדו"ת (סי' מח), ובשו"ת באר חיים מרדכי הנדפ"מ (ח"א, חיו"ד,
סי' לה) שג"כ עמדו על דברי הש"ך הנ"ל, ומתבאר מדבריהם דאינם
מסכימים להלכה עם חידושו זה. יעו"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ בביאור תפארת
שמואל על הרא"ש בעבודה זרה (שם, אות א) שכתב שם, דאפילו אם נבאר את דברי הגמ'
בעבודה זרה, דהיכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא כלל איסורא לסייעו אפילו מדרבנן,
הנ"מ דוקא בסתם ישראל שהוא בחזקת כשרות דשמא לא יעשה האיסור. אבל בישראל מומר
בודאי שאסור ליתן לו דבר איסור, אע"ג שיכול לקחתו בעצמו, לפי שמסייע יד עוברי
עבירה. ע"ש. ד
אמנם הנה הדגול מרבבה ביו"ד
שם (בסי' קנא) אחר שהעיר ג"כ כהערה זו על הש"ך, דהרי ישראל מומר
אע"פ שחטא ישראל הוא, ומה בינו לבין שאר ישראל להפרישו מעבירה, עמד לבאר את
דברי הש"ך, וז"ל: אבל נראה לענ"ד כוונת הש"ך דאף בישראל אין
מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו חייב להפרישו, וכמו
בקטן אוכל נבילות שהקטן שוגג הוא. ומשנה דריש פרק קמא דשבת בשוגג מיירי וכדמשמע
מדברי רש"י שם דף ג, ע"א סוף ד"ה פטורי דאתי וכו'. ע"ש. אבל
בישראל דרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר גמור אין ישראל מצווה
להפרישו לדעת הש"ך. ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו,
ומומר מסתמא מזיד הוא. ועוד דכל עובר עבירה במזיד, יקרא מומר לאותו דבר. ע"כ.
וא"כ לפי ביאורו של הדג"מ הא דכתב הש"ך דבמומר ליכא משום מסייע יד
עו"ע, לאו דוקא. אלא ה"ה לכל עוברי עבירה במזיד דאין מצוה להפרישו,
וממילא ליכא ביה משום מסייע יד עו"ע.
אולם אע"פ שהגאון הדגול
מרבבה ירד להציל, ולמשכוני נפשיה בביאור דברי הש"ך. בכ"ז לא עלתה בידו,
וגם עליו עמדו הפוסקים להקשות. עי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד (סי' פג) שכתב
וז"ל: ומש"כ הדגול מרבבה בכוונת הש"ך לחלק בין שוגג שצריך להפרישו
ובין מזיד, מלבד כי מעייל פילי וכו' בדברי הש"ך, גם סברא לא ידענו למה באמת
א"צ להפרישו ולעכבו ככל האפשר במזיד יותר הרבה מבשוגג. ע"ש. וראה לו
ג"כ בחאבהע"ז (סי' מז) שגם שם מצא לנכון להקשות על דברי הש"ך
והדג"מ, ולדחות את דבריהם בשתי ידים. ע"ש. וכן כתב ג"כ בשו"ת
מנחת יצחק ח"ג (סי' עט, אות א) דכבר עמדו הפוסקים להקשות על הדג"מ,
דאדרבה מזיד חמיר לפי שצריכים להפרישו, ע"ש. והרב חתן סופר (בדף קמא, אות לד)
כתב שעל דברי הדג"מ יש להעיר הרבה, אלא שאין להאריך. יעו"ש. וכן יש
להעיר בפשיטות על הדג"מ, דלו יהיה כדבריו שהחוטא במזיד אין מצוה להפרישו,
אולם זה מנין שיהיה מותר לסייעו בעבירה, וליכא בהא שום איסורא. די לנו שאין אנו מוחים
בידו, אבל לסייעו מהיכא תיתי. שהרי בפשטות מה שאמרו חז"ל אסור לסייע ביד
עוברי עבירה, היינו כשחוטא במזיד. וק"ל. ושו"ר להגאון שד"ח בספרו
הבהיר (בכללים, מערכת ו, כלל ו, אות ג) שהעיר כיוצ"ב על הדג"מ, והביא שם
שגם בשו"ת מנחת שי (סי' כ), עמד על דברי הש"ך והדג"מ, והעיר עליהם
מדברי הרשב"ץ ח"ג (סי' קלג) שמתבאר מדבריו דגם בעכו"ם ובמזיד, איכא
איסור דמסייע יד עו"ע, וכ"ש במומר, ע"ש. וכן בקודש חזיתיה למרן
הראש"ל בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאור"ח, סי' טו) שרמז ג"כ
להערה זו על הדג"מ, והוסיף להקשות על הדג"מ, מדברי הרמב"ם בפרושו
למשניות (פ"ה, דשביעית, מ"ו) שכתב, אמר הכתוב ולפני עיור לא תיתן מכשול,
ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעיורונו, ותוסיף
להרחיקו מן היושר וכו', ע"כ. הרי מבואר בדברי הרמב"ם, דאפילו כשרוצה לחטוא במזיד צריך
להפרישו, שהרי הוא בכלל מי שסגרה התאוה את עיניו. ע"ש.
כל קבל דנא כי הנה הגר"מ
פנשטיין באגרות משה (בחיו"ד, סי' עב) הביא את דברי הש"ך, ואת ביאורו של
הדג"מ דמש"כ הש"ך מומר לאו דוקא, אלא דכוונתו לכל עושה מזיד, וכתב
דהוא צודק בביאורו מכיון שעיקר לימודו של הרא"ש שצריך להפרישו, הוא מענין קטן
אוכל נבילות שמצוין להפרישו. והרי התם בקטן מיירי בשוגג ולא במזיד, וה"ה הכא.
וגם ראיה לזה מדאמרינן במשנה דריש פ"ה דמעשר שני, המובאת בגמ' דבב"ק
(סט, ע"א) הלעיטהו לרשע - הרוצה לגנוב - וימות. הרי שהעושה במזיד אין צריך
להפרישו, שאף שגנב אינו מומר. ע"ש בדבריו שעמד למליץ יושר על הש"ך
והדג"מ, ולכן פסק דיש לסמוך על חידושו של הש"ך. יעו"ש. וראה גם
בשו"ת אגרות משה הנדפ"מ חאבהע"ז - ח"ד (סי' סא, אות ב)
מש"כ לבאר עוד בדברי הדגול מרבבה, ע"ש. וגם בשו"ת אבני נזר חיו"ד
(סי' טו, אות ב) ראיתי שעמד לבאר את דברי הדג"מ, דהיינו טעמא שכשרוצה לעבור
עבירה במזיד א"צ להפרישו. דהיות ומה שצריך להפרישו הוא משום ערבות, דישראל
ערבין זה לזה. ובזמן שרוצה לעבור במזיד בטלה הערבות, ואינו צריך לחוס עליו
ולהפרישו. ועפ"ז ביאר הא דכתבו התוס' שבת (ד, ע"א), דהא דאמרה שם הגמ',
אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך זה דוקא היכא דפשע, אבל היכא דלא פשע מותר
לעבור איסור קל, שלא יעשה חבירו איסור חמור. ע"כ. דהטעם הוא דהיכא דלא פשע,
הוא ערב בעד חבירו, וצריך להצילו שלא יחטא. אבל היכא דפשע בטלה הערבות, ולכן אין
אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. ע"ש. [וראה גם באבני נזר בחיו"ד (סי' קכו)
שגם שם הביא את הש"ך, ובריש דבריו (אות א) עמד עליהם כמתמיה, דהא קיי"ל
שאם אינו רוצה לקיים מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו', אולם אח"כ (באות ג)
עמד ליישב את דברי הש"ך ע"פ החילוק הנ"ל, ושם הטעים את הדברים קצת
יותר, דהא יסוד דין ערבות הוא בשבועות (לט, ע"א) וכשלו איש באחיו איש בעון
אחיו, מלמד שישראל ערבין זה לזה, והרי מומר לאו בכלל אחיך הוא כמבואר בס' התרומה
(שער מו ח"א אות ה) בשם הרמב"ן דלכן מותר להלוותו בריבית דלא מקרי אחיך,
וכיון דדין ערבות נלמד מקרא דאחיו, והכא לא הוי אחיך, לית בו דין ערבות. ע"כ.
וע"ש היטב דלא עמד האבנ"ז להמליץ טוב אלא רק על דברי הש"ך כפשוטם
דבמומר מיירי, אולם לא על מה שביאר הדג"מ דה"ה בכל מזיד. ע"ש
היטב]. אולם עדין יש להעיר כעיקר ההערה הנ"ל דהא תינח שא"צ להפרישו, אבל
לסייעו מנין לנו שמותר. וכעין זה העיר לנכון מרן הראש"ל ביבי"א ח"ב
(חאור"ח סי' טו, אות ה), שהביא שם בשם שו"ת מחנה חיים ח"א (סי' מה)
שכתב לבאר את דברי הדג"מ ע"פ דרך זו, שבודאי אם יש ביד ב"ד להפרישו
מרשעתו, אז מצווין להפרישו שוגג כמזיד. אבל כשאין בידם למחות, ובכל אופן יעבור זה
את העבירה היות ואין ע"ז ערבות, אין כאן ג"כ איסור מסייע יד עו"ע.
ע"כ. והעיר ע"ז
דנהי שאין ביד הב"ד למחות בידו, ולאפרושי מאיסורא. מהיכא תיתי שיהיה מותר
לסייעו. ע"ש.
אמנם שבתי וראיתי למו"ר
בשו"ת יבי"א (שם) ומצאתי כי עמד ליישב ולבאר את דברי הש"ך
בטוטו"ד, דבר דיבור על אופניו. דלגבי מה שהקשו האחרונים הרי אע"פ שהוא
מומר ישראל שחטא ישראל הוא, ויש מצוה להוכיחו. כתב לתרץ ע"פ מש"כ המשנה
ברורה בבאה"ל (רס"י תרח), שכתב שם, דאלו הפורקים עול כגון מחלל שבת
בפרהסיא, או אוכל נבלות להכעיס כבר יצאו מכלל עמיתך, ואינם בכלל מצות הוכח תוכיח
את עמיתך. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח) הוכח תוכיח את עמיתך, עמיתך שהוא
אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות, אתה חייב להוכיחו, אבל רשע שהוא שונאך, אין אתה
חייב להוכיח. ע"כ. ולכן מומר זה שיצא מכלל עמיתך א"צ להוכיח אותו על
מעשיו הרעים. ע"ש. (ושוב מצאתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' עט, אות
ח) שגם הוא עמד שם ליישב מדנפשיה את הערת האחרונים הנזכרת על הש"ך, ע"פ
התנא דבי אליהו והביאור הלכה הנ"ל דישראל מומר לאו בכלל עמיתך הוא. ע"ש.
והן עתה נדפ"מ ס' משנת יעקב על הרמב"ם, ומצאתי לו בהל' דעות (פ"ו,
ה"ז. דף לו, ע"א) שגם הוא עמד ליישב את הש"ך ע"פ התנא דבי
אליהו הנ"ל. ע"ש. ושו"ר בפרוש המשניות תפארת ישראל (בפ"א,
דשבת, בבועז - אות ג) ג"כ כיוצ"ב, שעמד שם לבאר דהש"ך מיירי במומר
להכעיס שהוא גרוע מסתם עכו"ם. ע"ש).
ולגבי השאלה השניה דנהי שאין צריך
להפרישו ולמחות בו, אולם זה מנין לנו שיהיה מותר לסייעו. כתב הרב שם ליישב
ע"פ דברי המאירי בקידושין (נ, ע"א) שהביא שם את תשובת הגאונים שכתבו, כי
המשומדים בזמן הזה אין קידושיהן קידושין הואיל ומחללין שבת, וכל המחלל שבת אינו
נקרא ישראל. ושכן מסכימים גדולי המפרשים (הראב"ד) שכל שהוא משומד דינו כגוי
גמור. וכתב ע"ז המאירי, שזה אינו נראה ממ"ש ביבמות (מז:) דאמרינן התם גר
שטבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, למאי הלכתא, דאי הדר ביה לקדמותו וקדש בת
ישראל, ישראל מומר קרינן ביה וקידושיו קידושין. הרי חזינן דקידושין תופסים בישראל
מומר. ע"כ. ולכאורה תימא גדולה על הגאונים שכאילו נעלם מהם תלמוד ערוך וגמרא
מפורשת, ביבמות הנ"ל. ולכן צ"ל שכוונתם כמש"כ הרדב"ז בתשובה
(סי' שנא) דקידושי מומר לאו דאוריתא נינהו, אלא משום חומרת אשת איש אמרו שחוששין
לקידושיו, דמדין תורה הרי
הוא כגוי לכל דבריו. ולפ"ז צ"ל שאף הגאונים שכתבו שאין קידושיהן קידושין
היינו מדאוריתא, אבל מדרבנן חיישינן להו דאע"פ שחטא ישראל הוא. ולפ"ז יש
ליישב את דברי הש"ך שמכיון שמהתורה מומר זה דינו כגוי, אע"פ שמדרבנן
דינו כישראל לחומרא. היינו דוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא, דבישראל גמור יש בו
איסור לפ"ע דאוריתא, משא"כ היכא דלא קאי בתע"ד שבישראל גמור אין
איסורו אלא מדרבנן, בישראל מומר לא גזרו בו חכמים להחמיר. עכת"ד,
ודפח"ח. ומתורף דבריו שם מתבאר דמסכים הרב שליט"א עם חידושו של
הש"ך, דבישראל מומר היכא דלא קאי בתע"ד, ליכא שום איסור אפילו מדרבנן.
וכן מתבאר מדבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סי' סז, הערה ג). ע"ש. [וכן
מתבאר מדברים אלו דאין להקל אלא בישראל מומר דדינו כעכו"ם, אבל בישראל החוטא
במזיד, דעדין אין דינו כמומר אין להקל, ודלא כהדג"מ, וק"ל].
וכן מצאתי שגם בשו"ת שאילת
דוד (סי' ה) להגר"ד קרלין (והביאו ג"כ בשו"ת שאלי ציון ח"א,
סי' כ, אות ג) שהביא את דברי הש"ך דבישראל מומר ליכא משום מסייע יד
עו"ע. וסמך על דבריו בשתי ידים להלכה ולמעשה, ע"ש. וכן מתבאר בשו"ת
חלקת יעקב ברייש מצריך (ח"ג, סי' צט) דמסכים עם הש"ך דבישראל מומר ליכא
משום מסייע יד עו"ע, ע"ש. וראה גם בשו"ת צור יעקב ח"א
(סס"י כט) שהביא שם בפשיטות את דברי הש"ך והדג"מ, וסמך עליהם.
יעו"ש. וגם הלום ראיתי להגאון השאגת אריה בספרו טורי אבן בחי' למסכת חגיגה
(יג, ע"א - באבני מילואים), שעמד שם על הסתירה מדברי התוס' והרא"ש בשבת,
על דבריהם בעבודה זרה. וכתב ליישב מדנפשיה ממש כחילוקו של הש"ך וז"ל:
ונראה לי דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה, בדאפשר. ובזה מיירי
התוס' בשבת שכתבו, דאף בלא קאי בתע"ד איכא איסורא דרבנן, דמיירי התם בסתם
ישראל. אבל התוס' בע"ז מיירי במומר דלא אפשר להפרישו, משום הכי היכא דלא קאי
בתע"ד, הואיל והעבירה מזומנת לפניו לעשותה, באין מוחה ומעכב, דאם לא יתן לו
זה יקח בעצמו, כי נותן לו מאי הווי. הלכך אפילו איסור דרבנן ליכא. ע"כ. הרי
שגם הטורי אבן עומד ומסכים לחילוקו של הש"ך. (אולם פלא הוא שהטורי אבן לא
הזכיר כלום מדברי הש"ך, וכבר העיר עליו כן גם השד"ח (בכללים, מער' מ,
אות מא) ע"ש). וע"ע בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חאור"ח, סי' כט)
שעמד לבאר את דברי הש"ך, והירבה להביא ראיות לדבריו. ומרהיטת לשונו שם נראה
שמסכים עם חילוקו להלכה. ע"ש. וראה גם בספר חסידים (סי' תתנט) שמתבאר מדבריו
שם ג"כ כחילוקו של הש"ך, דבישראל מומר ליכא משום מסייע. ע"ש. וראה
גם בהגהות "מקור חסד" שם (אות א). יעו"ש. [וע"ע בס' עין זוכר
לרבינו החיד"א (מער' ל, אות יא) שג"כ נשא ונתן בדברי הש"ך הללו,
וכתב, דמלשון פסקי התוס' (בפ"ק דשבת, אות א) שכתבו: "וצריך להפריש חבירו
מעבירה, אפילו במקום שיכול העושה לעשות אותה בלא סיוע". ומכך שכתבו להפריש
"חבירו" משמע דלעולם במומרים דלאו חבירו הוא, ליכא אפילו איסורא דרבנן.
ע"ש. והאמת היא שגם בקיצור פסקי הרא"ש (שם, אות א) נקט לישנא
"דחבירו", יעו"ש. וזה עולה בקנה אחד עם דברי הש"ך, שכתב
דהתוס' והרא"ש עומדים בשיטה אחת. וק"ל. וע"ע בס' החפץ חיים
להגר"ח פלאג'י (סי' יא, אות ב), ובארעא דרבנן (מער' ל, אות שלט), ובערך
השולחן חיו"ד (סי' קנא, סק"ה). ע"ש].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi