The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ז) אמנם עדין צריך למודעי, כי אפילו נימא דחוה"מ חשיב מקרא קודש אף למ"ד דאיסור המלאכה בו הווי מדרבנן. מ"מ יש להתבונן בנידון דידן, אם יצא יד"ח במה שסיים בין קודש לקודש, במקום בין קודש לחול. דמאחר ותקנת חז"ל כך היתה, שהמבדיל במוצאי יו"ט לחוה"מ יסיים בין קודש לחול (כדאיתא בגמ' דפסחים קד, ע"א), והוא סיים בין קודש לקודש. הווי לכאורה כי הא דאמרינן בברכות (מ, ע"א) ראה פת ואמר, כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. והנה הרמב"ם (בפ"א, מהל' ברכות, ה"ו) כתב, וכל הברכות כולם נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים. ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא. ע"כ. והעיר הרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם, מהא דכתב הוא גופיה בהל' ק"ש (פ"א, ה"ז), ברכות אלו (של ק"ש) עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל, עזרא הסופר ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע. ע"כ. הרי שמדברי הרמב"ם הללו מתבאר להדיא דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות דלא יצא, וא"כ כיצד כתב כאן הרמב"ם בהל' ברכות דיצא. ונשאר בצ"ע.

אולם מרן בכסף משנה שם בהל' ברכות, כתב, דיש לתמוה על תמיהתו, דבריש הל' ק"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח וכו'. והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש, אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר, ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה. וזה מבואר בדברי רבינו. עכת"ד. ע"ש. ומדברי הכ"מ הללו מתבאר, דהיכא דשינה רק בנוסח הברכה אע"ג דאין ראוי לעשות כן, עכ"פ יצא יד"ח. אבל היכא דפתח בברוך א"י במקום שא"צ לפתוח או סיים במקום שא"צ לסיים, וכן להיפך, בהא חשיב משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ולא יצא יד"ח. ובאמת דכביאור זה של הכ"מ בדברי הרמב"ם, כתב ג"כ הרדב"ז בתשובותיו ללשונות הרמב"ם (ח"ב, סי' נא). דכתב שם, שהדברים ברורים ואין כדאי להשאל עליהם, שזהו הביאור הנכון בדברי הרמב"ם, דלא חשיב משנה ממטבע שטבעו חכמים אלא היכא דשינה בפתיחת הברכה והחתימה, דכיון ששינה בדבר שהוא עיקר הברכה, הרי זה טועה וחוזר. אבל בשינה בנוסח אע"ג דהווי טועה, אולם אינו חוזר. וע"ע בפתח הדביר (סי' רב, סק"ב) שהביא שם ג"כ את החילוק הנ"ל של הכסף משנה, ומתורף דבריו שם מתבאר דמסכים עימו בביאור זה. ע"ש.

ולפי זה יצא ג"כ הכא בנידון דידן, שהיה צריך לחתום בין קודש לחול וסיים בין קודש לקודש, דלא יצא. שהרי אע"ג דהיכא ששינה בנוסח יצא, הנ"מ דוקא שאמר כעין הנוסח שתקנו חז"ל לאותה ברכה, אבל היכא שאמר נוסח אחר שאינו כלל מעין הנוסח שתקנו חז"ל לברכה זו דלא יצא. וכאשר כתב החיי אדם (בהל' ברכות, כלל ה, אות ד), דאע"ג שהמשנה מנוסח הברכה יצא, דוקא אם אמר נוסח שיש בו משמעות ענין הברכה שתקנו חז"ל בברכה זו. אבל אם אמר דבר שקר כגון שבירך על תפילין להתעטף בציצית, לא יצא. ע"ש. וראה גם היטב בדברי הכ"מ (פ"א דברכות, ה"ה), ע"ש. והכא נמי בנידון דידן שעשה מן החול קודש, והרי זה שינה לגמרי מהנוסח שתקנו חכמים והווי כמוציא דבר שקר. שלא יצא ידי הברכה של החתימה. וממילא מכיון שלא עלתה לו ברכה זו הווי כלא חתם, והא אמרינן דלדעת הרמב"ם כל היכא שצריך לחתום ולא חתם, דלא יצא ידי כל הברכה, ונמצא דברכת ההבדלה לא עלתה לו.

ברם לענין דינא נראה, דדעת מרן היא דלעולם אף היכא שצריך לחתום ולא חתם, יצא יד"ח. דהא גרסינן בגמ' דברכות (מ, ע"ב), בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב נמי, יצא ידי ברכה ראשונה (דבהמ"ז, עי' ב"י או"ח סי' קסז ד"ה ואם בירך במקום). והנה הטור באור"ח (סי' קפז) כתב, ואם לא אמר ברכת הזן, ואמר במקומה בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא, יצא ידי ברכת הזן. וכתב ע"ז הב"י שם, דלכאורה מדבריו אלו של הטור משמע שא"צ לחתום בה. אבל הרשב"א כתב דמשמע מהכא שאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר המטבע שלא יעשה מן הארוך קצר, ומן הקצר ארוך. וכבר כתבתי בפ"ק דמטבע ארוך הוא שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם, או חותם ואינו פותח, ואינה ברכה סמוכה לחברתה. ואם היה משנה את המטבע לא יצא. וכדתנן בפ"ק (יא, ע"א) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', ומש"ה מסתבר לי, דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה, דברכה ראשונה של ברכת המזון ארוכה היא. והילכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן כולה, וכיוצא בזה, כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. ע"כ.

ומדבריו אלו של הב"י מתבאר, דאיכא פלוגתא יסודית בין הטור והרשב"א בברכה שיש בה חתימה, ולא חתם בה האם יצא ידי חובת הברכה. דלדעת הטור אה"נ דיצא, ולדעת הרשב"א לא יצא. ובשו"ע אור"ח (סי' קפז. ס"א) כתב מרן, בענין הלכה זו: יש אומרים ברוך משביע לרעבים ואין לאומרו והמוסיף גורע. ואם אמר במקום ברכת הזן, בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא. וי"א שצריך שיחתום בריך רחמנא דזן כולא. ע"כ. והנה בפשוטם של דברים מתבאר כאן, דמרן מביא בדעה הראשונה שהיא סתם, את דעת הטור דס"ל דאע"ג שלא חתם בברכה זו יצא יד"ח. (וראה בהגהות רע"א בשו"ע (שם), שהביא דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן במלחמות (בברכות יב, ע"א) דיצא אף בלא חתימה, וכפשט דברי הגמ' בברכות מ:). ובדעת היש אומרים הביא את דעת הרשב"א דלא יצא יד"ח אלא א"כ חתם.

והנה לפי כללא דנקטינן בידן, דכל היכא דהביא מרן סתם ויש הלכה כדעת הסתם. וראה במחזיק ברכה לרבינו החיד"א ביו"ד (סי' ט, סק"ב) שכתב שם, דאף היכא שמרן סותם את דבריו להקל, זוהי דעתו הגמורה, ואינו חושש כלל לסברת היש אומרים. וראה גם בברכ"י באור"ח (סי' מו, סקי"ד), מש"כ בזה עוד. וראה גם מש"כ בענין זה בכף החיים להגר"ח סופר בחאור"ח (סי' יג, סק"ז), וכבר האריך בזה מו"ר בכמה דוכתי דכל היכא דנקט מרן בלשון סתם ויש, נקטינן בפשיטות כדעת הסתם אף להקל, ודעת הי"א כליתא דמי. עי' יביע אומר (ח"ו, חיו"ד, סי' ה), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' נא, בהערה), ועוד. [ועכ"פ בדיני ממונות יכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הי"א, אע"ג דבעלמא בשאר ההלכות כמאן דליתא דמי עי' ביבי"א (ח"ג, חחו"מ, סי' ד. אות ח). יעו"ש. ואכמ"ל].

ומעתה לפי המתבאר, דמרן נקיט כדעת הסתם. יוצא דדעת מרן היא לפסוק כהטור, דאף במקום שצריך לחתום אם לא חתם יוצא יד"ח. ובאמת כן ראיתי מפורש בחקרי לב (באור"ח. סי' נד. דף צא, ע"א) שכתב שם, דמהא דהביא מרן את דעת הטור והרא"ש בסתם, דס"ל שאף במקום שצריך לחתום אם לא חתם יצא. משמע דהכי ס"ל, ואין דעתו מסכמת לדעת הרשב"א שאומר דלא יצא, ולהכי הביא את דעתו בשם יש אומרים. וכן ראיתי להגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאור"ח, סי' לב) שהביא שם את דברי החקרי לב הנ"ל, שמבאר דדעת מרן נוטה לפסוק כהטור והרא"ש דאף במקום שצריך לחתום אם לא חתם יצא יד"ח. והסכים עימו בזה. ע"ש. וא"כ לפי דברים אלו שמתבאר דאם לא חתם במקום שצריך לחתום דיצא יד"ח, ולא חשיב משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ממילא הכי נמי בנידון דידן אף אם נימא דבמה שסיים בין קודש לקודש, קלקל את הברכה הזאת של החתימה, ולא עלתה לו, וממילא חשיב כלא חתם. אין זה מעכב דהרי מרן פסק כדעת הטור דאף שלא חתם במקום שצריך לחתום יצא.

אמנם כל קבל דנא, הלום ראיתי להרב חיי אדם (בהל' ברכות, כלל ה, בנשמת אדם - אות ג) שכתב שם, דאע"ג שמרן בשו"ע סי' קפז כתב די"א שצריך לחתום, ומשמע דיש חולקין שא"צ לחתום. היינו ע"פ מש"כ בבית יוסף שכן משמע לכאורה בטור. אבל הב"י כבר כתב שם דהרשב"א כתב להדיא דלא יצא, וא"כ בודאי גם דעת הטור כן, אלא מפני שאינו מוכרח בדבריו. ומה שכתב י"א, ידוע שכן דרכו שכיון שמצא כן להדיא ברשב"א ולא נזכר בשאר הפוסקים כותב יש אומרים. עכ"ל. ולפי דבריו של החיי אדם מתבאר דלית מאן דפליג שבמקום שצריך לחתום, אם לא חתם לא יצא יד"ח, ומה שהביא מרן את ב' הדעות בסתם ויש לאו דוקא הוא, אלא משום שבטור זה אינו מפורש וברשב"א מפורש. (וע"ש עוד בנשמת אדם (אות ד) שכתב שם, דאפילו להפוסקים דס"ל דהלכה כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות דיצא, היינו דוקא בענין נוסח הברכה, אבל לעולם בענין הפתיחה והחתימה אם לא חתם או פתח במקום שצריך לחתום או לפתוח, או להיפך כו"ע מודו דלא יצא. דענין זה, הוא דין אחר דילפינן ליה מדברי המשנה בברכות (יא, ע"א) מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום וכו'. ובהא אף ר"מ מודה. ע"ש).

וראה נמי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חאבעה"ז, סי' פא) שנשאל שם מהגאון רבי ישעיה ברלין על מה שנוהגים ע"פ כל הפוסקים לחתום בברכת ארוסין, הרי בכתובות (ז:) אמרו, מאי מברך רבין ורבה משמיה דרב יהודה אמרי אקב"ו על העריות וכו', רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה, בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת הפירות וברכת המצוות. ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא. ע"כ. והיאך אנו מכניסים עצמנו בספק ברכה לבטלה, והא קיי"ל בכל מקום ספק ברכות להקל. והשיבו הנו"ב, דמה שכתב שיותר טוב שלא לחתום משום דסב"ל דבריו תמוהים, דהכא ממאי נפשך לא ימלט מספק לא תשא. שאם הדין שיחתום והוא לא חתם, ה"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא בברכתו, ונמצא שבמה שאמר בפתיחה בא"י עבר על לא תשא. ואני אומר שאף אם הדין שלא לחתום וחתם, אף שעבר על לא תשא מ"מ לא הפסיד ברכתו, שהרי בירך כתקנתו רק שהוסיף לבסוף בא"י מקדש ישראל וכו', והרי כבר גמר הברכה, ובשביל שהוסיף לא הפסיד הברכה. עכת"ד. ע"ש.

ומדבריו אלו של הנודע ביהודה ג"כ מתבאר, דס"ל לפסוק כדעת הרשב"א הנ"ל, דכל ברכה דאית בה חתימה, אם לא חתם לא יצא יד"ח. ודו"ק.

[וראה גם בב"ח (סי' קפז), דגם הוא פסק שם כדעת הרשב"א, דאם לא חתם בברכה שיש בה חתימה דלא יצא יד"ח. ע"ש. וע"ע באליה רבה (שם) שהביא את דברי הב"ח, ומשמע מדבריו דגם הוא ס"ל לפסוק כוותיה. ע"ש. וראה גם בטור אור"ח (סי' סח), שהביא שם את דעת הרמ"ה דלכאורה גם הוא עומד בשיטה זו, דכל ברכה שיש לה חתימה, אם לא חתם לא יצא יד"ח. ע"ש. וראה נמי בדברי המאירי בברכות (מ, ע"ב) ד"ה כבר ביארנו, דמבואר בדבריו דאף הוא עומד בשיטת הרשב"א, שביאר שם דהאי דאמרינן אם בירך בריך רחמנא וכו' דיצא יד"ח ברכה ראשונה דברכהמ"ז, דוקא שחתם ג"כ, הא לא"ה לא יצא. ע"ש. וע"ע היטב בדברי החינוך (מצוה תל), ובדברי הרשב"ץ בתשובה (ח"ג, סי' רמז) ע"ש. וראה גם בדברי מהרש"ם בדעת תורה (סי' סד, סעיף ד). ע"ש. וראה נמי בשו"ע הגר"ז (סי' קפז, ס"ד), ע"ש].

וכנראה שהנו"ב ס"ל כמו שכתב החיי אדם, דהא דהביא מרן בענין זה את דעת הטור והרשב"א בשם סתם ויש, לא משום דפליגי אהדדי, אלא משום שברשב"א דבר זה מפורש ובטור אינו מפרש, ולכן סתם הנו"ב את דבריו לפסוק כהרשב"א ולא הזכיר כלום שיש בזה פלוגתא. וק"ל.

אולם האמת היא, שהחקרי לב (שם), עמד לדחות מדנפשיה את הטענה שכתב הח"א. שכתב שם, דאין לומר דמש"כ מרן וי"א וכו' לאו משום דפליג לסתם, אלא שידוע דרכו שכל דבר מחודש שמצא בפוסק אחד, ולא כתבו שאר הפוסקים חידוש זה, כותב בספרו בשם י"א הגם שאין חולק, וא"כ י"ל דס"ל להטור כוותיה דהרשב"א. הא ליתא דא"כ הו"ל לכתוב סברא זו בסעיף אחד לבדו. ועוד דממה שכתב ויש אומרים, ולא כתב יש אומרים נראה דלאפלוגי על הסתם קאתי, ע"ש. [ראה גם במשנ"ב (סי' קפז, סק"ד) דג"כ מבואר בדבריו דאיכא פלוגתא בין ב' הדעות הללו שהביא מרן. וכן מתבאר מדברי כף החיים סופר (שם, סק"ח), וגם ראיתי בשו"ת מנחת שלמה אויערבך הנדפ"מ (בסי' יח, עמוד קכה) שהביא שם את דברי הנודע ביהודה הנ"ל שכתב דברכה שצריך לחתום בה אם לא חתם לא יצא, וכתב ע"ז בסוגרים מרובעות צ"ע לדיעה ראשונה שבסי' קפז סעיף א. ע"כ. ומתורף דבריו אלו של הגרש"ז אויערבך ג"כ עולה ומתבאר כי לעולם ס"ל דמרן ברס"י קפז מביא ב' דעות את דעת הסתם שהיא דעת הטור דכל ברכה שיש בה חתימה אם לא חתם יצא, והדעה השניה שהביא בי"א היא דעת הרשב"א. וממילא דעת מרן היא כדעת הסתם דיצא יד"ח, והיינו כדעת החקרי לב והגרי"ח ברב פעלים, ודלא כהחיי אדם שכתב דדעה אחת יש כאן במרן והיא דעת הרשב"א שלא יצא יד"ח. ודו"ק היטב. וראה גם בערוך השולחן (סי' קפז, אות ו) מש"כ עוד בענין המחלוקת של הטור והרשב"א בענין זה. ע"ש], והכי מסתבר לומר, דכוונת מרן היא דאיכא פלוגתא בדבר זה, כמתבאר ג"כ מתורף דבריו בב"י שם. וכדחזינן שגם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים מסכים עם החק"ל בדבר זה, וממילא יוצא שדעת מרן היא לפסוק כדעת הסתם דכל ברכה שיש בה חתימה אם לא חתם יצא. (אמנם האמת היא דצ"ע מדברי ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (בסי' קפז, ס"ו) דבאמת עמד שם בדעת הטור אם אכן ס"ל דאין צריך חתימה בברכה זו דברכת הזן וכו', ומהמבואר מדבריו שם משמע דכל זה דוקא בברכת הזן, אשר מעיקרא כשנתקנה ברכה זו ע"י משה רע"ה נתקנה במטבע קצר בלא חתימה. ע"ש. וממילא לפ"ז אולי י"ל דשאני הכא ברכה זו דברכת הזן דמשו"ה בדיעבד ס"ל למרן דאף בלא חתימה יצא בה, ושאני דינא בשאר ברכות, וק"ל. וצ"ע, אולם האמת היא דלגבי נידון דידן יש לציין, דהרי לפי המבואר בדברי המאירי בפסחים (קג, ע"ב) ד"ה עיקר הבדלה וכו', ובר"ן בשבת (קנ, ע"ב) ובפסחים (קד, ע"א) מבואר דדעת הרי"ף הוא דלעולם בהבדלה על הכוס סגי בהבדלה אחת וא"צ לחתום בה, וכל מאי דמזכירין בה ג' הבדלות וחותמין בה אין זה אלא תורת מנהג, וכמו שהבאנו בזה ג"כ לקמן. ע"ש).

וראה עוד בביאור הגר"א (בס"י סח, סעיף א), שהביא שם את דברי הכסף משנה הנ"ל, שביאר בדעת הרמב"ם דס"ל דכל היכא שצריך לחתום ולא חתם, דלא יצא יד"ח וכמתבאר בדבריו בהל' ק"ש (פ"א, ה"ז). ומש"כ בהל' ברכות דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים דיצא, היינו דוקא במשנה בנוסח. שעמד שם הגר"א לחלוק על הכ"מ, וכתב דלא היא, דהרמב"ם חזר בו בהל' ברכות מדבריו בהל' ק"ש, ולכן אע"פ שמבואר בדבריו בהל' ק"ש דאם לא חתם במקום שצריך לחתום דלא יצא, נקטינן כדבריו בהל' ברכות, דפוסק התם כר"מ שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות יצא, ואף אם לא חתם במקום שצריך לחתום. והא דאמרינן במשנה (דברכות יא, ע"א) דאם לא חתם במקום שצריך לחתום וכו' דלא יצא, ס"ל להרמב"ם דכל זה דוקא לכתחילה אבל בדיעבד יצא, ע"ש בביאור הגר"א. [וראה גם בחקרי לב (שם, בדף צד, ע"ד) שג"כ כתב כיוצ"ב כדברי הגר"א דדברי הרמב"ם מטין לומר דס"ל כהרא"ש והטור, דאף אם לא חתם במקום שצריך לחתום דיצא. ע"ש]. וראה עוד בשו"ת איש מצליח הנדפ"מ כרך ג חאור"ח (סי' ו, וסי' ז) במה שעמד שם בארוכה על דברי הרמב"ם הנ"ל, ובין בתרי אמרותיו שם (בדף לב, ע"ב) בד"ה ואחר שהקדמנו, ציין על דברי הגר"א הללו, ועמד להעיר ע"ז דמדוע הוצרך הגר"א לבאר דחזר בו הרמב"ם בו בזמן שיש את ביאורו של הכ"מ והרדב"ז שחילקו בין אם שינה רק בנוסח לבין אם השמיט או הוסיף בפתיחה ובחתימה. ע"ש בדבריו היקרים.

וממילא הדרינן לקמיתין למימר, דאף אם חתימת הברכה שסיים לומר בה בא"י המבדיל בין קודש לקודש לא חשיבה חתימה, אין זה מעכב. דהא לדעת מרן ודעימיה עולה, דאף אם לא חתם במקום שצריך לחתום דיצא.

ויתרא מזו לכאורה יש לומר, דאף אם נימא כאשר כתב החיי אדם דליכא פלוגתא בין הטור והרשב"א וכו"ע מודו דאם לא חתם במקום שצריך לחתום דיצא, וכן הוא דעת מרן בשו"ע לדינא. בכ"ז בנידון דידן יצא יד"ח וא"צ שוב לחזור ולהבדיל. דהרי קיי"ל דסב"ל אמרינן אפילו נגד מרן כאשר כתב רבינו החיד"א בברכ"י חאו"ח (סי' ז, סק"ג), ובשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' טו). וכ"כ ג"כ בשו"ת ויאמר יצחק (חאור"ח, סי' א) ועוד, וכאשר העלה כיוצ"ב מו"ר בכמה דוכתי דהכי נקטינן דאמרינן סב"ל אף נגד מרן, עי' בשו"ת יביע אומר ח"א (חאור"ח, סי' מ, אות ב), וח"ב (חאור"ח, ס"ח, אות יח), וח"ג (חאור"ח סי' טז, אות ג), וחיו"ד (סי' יג אות א) ועוד. והרי לדעת הגר"א הנ"ל (בסי' סח, ס"א) שביאר את דברי הרמב"ם יצא, ולפי המתבאר בדבריו שם נראה שכן דעתו מסכמת ג"כ לדינא. וממילא אית לן למימר סב"ל כדעת הגר"א ויצא. והן אמת דאיכא פלוגתא דהפוסקים, אם יש לחוש ג"כ לסברת יחיד ממש לומר סב"ל. דהרב נר מצוה (ח"ב, דף סט, ע"ב) כתב, שדוקא במקום שיש שנים מהפוסקים שאומרים לא יברך, ורבים אומרים לברך אמרינן סב"ל ולא יברך. אבל בסברת יחיד ממש, דהיינו שאחד אומר שלא לברך, ושנים אומרים לברך, צריך לברך, ולא חיישינן לסברא דיחידאה כלל, וכן העלה בספרו אות אמת. וכיוצ"ב העלה ג"כ בשו"ת דברי מרדכי (סי' ה) דכשיחיד אומר לברך נגד כל הפוסקים, לא אמרינן ביה סב"ל. ע"ש. אולם לעומת זה בשו"ת חסד לאברהם למהר"א אלקלעי (סי' יח), חלק על דברי האות אמת, וכתב, שאפלו ביחיד נגד כמה פוסקים אמרינן סב"ל. וראיתי למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאור"ח, סי' יב, אות ג) שהביא ועם את מחלוקת האחרונים הנ"ל, והראה פנים לכאן ולכאן. ובספרו שו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' כז, הערה א) נטה מעט לצדד כדברי החסד לאברהם הנ"ל דאף במקום שהיחיד שאומר שלא לברך הוא נגד רבים, אמרינן סב"ל. ע"ש. וממילא לפ"ז אף שהגר"א דאמר יצא, הוא כיחיד נגד רבים, אמרינן סב"ל ונקטינן כוותיה. וק"ל.

ואמת נכון כי עתה ראיתי בס' ילקוט יוסף על הל' קס"ת (עמוד כה, סעיף לט למר בריה דרבינא הרה"ג רבי יצחק יוסף שליט"א, שג"כ עולה ומתבאר מהדברים שם שכן הוא דעת מרן מלכא שליט"א דאף לדעה יחידאה חיישינן לומר סב"ל, שהביא שם בענין אם קראו לעולה לתורה רק ב' פסוקים וכבר בירך ברכה אחרונה. וטרם קראו לאחר לעלות אחריו דצריך לחזור ולקרוא אבל לא יברך שוב ברכת אשר בחר בנו וכו' אלא יקראו לו בלי ברכה כלל כדי להשלים לג' פסוקים, ובהערות שם (אות לו) ציין שכן מבואר בתשובת הגאון הראש"ל שליט"א בכת"י, שאע"פ שמדברי מרן בשו"ע משמע דקריאת ב' פסוקים לא הוי קריאה כלל וממילא צריך לחזור ולברך וכאשר כן הסכימו הפוסקים. מכל מקום כיון שבס' חוקת התורה כתב שאין צריך לחזור, הדרינן לכללא דסב"ל ולא יברך. והגם שבדברי הרב כף החיים (סי' קלז, סקי"ט) מבואר דלא חיישינן לדעת הרב חוקת התורה דבסברא יחידאה לא חיישינן לה לומר סב"ל, אנן לא קיי"ל הכי ולעולם אמרינן סב"ל אף כשיש סברא יחידאה שלא לברך וכדעת הרב חסד לאברהם אלקלעי (רס"י יח), ושאר הפוסקים שהעלו כן דלעולם אף בכה"ג אמרינן סב"ל וחיישינן לדעת היחיד דס"ל שלא לברך, ע"ש.

אמנם הלום העירני הרה"ג הנ"ל שליט"א, כי על אף המבואר בדברים אלו שאכן חיישינן לדעת יחיד לומר סב"ל, הד"ר הוא לכל חסידיו, וס"ל למרן מלכא שליט"א בנידון הנ"ל דלעולם יש לברך ולא חיישינן לדעת היחיד שאומר שלא לברך, ונמצא לפ"ז כי משנה אחרונה היא דלסברא דיחידאה לא חיישינן לומר סב"ל, וכדעת הרב כף החיים הנ"ל. וראה נמי בדברי השד"ח באסיפת דינים (מע' ברכות כלל יח, אות ד), שעולה מדבריו ג"כ דס"ל דלא חיישינן לדעת יחיד נגד רבים לומר סב"ל, ע"ש. ובאמת כן הוא מפורש להדיא בדברי מו"ר בדבריו שהובאו בס' ילקוט יוסף ח"א (עמוד פו) שכתב שם, דלא שייך לומר סב"ל במקום סברת יחידאה שחולק על כל הפוסקים. ע"ש. וכן מבואר נמי מדבריו שבס' חזון עובדיה ח"ב במילואים שם (עמוד שא, במילואים לעמוד קיא), שהביא שם בפשיטות את דברי הזבחי צדק בתשובה (ח"א, עמוד תמא) שכתב, דאפילו למ"ד דאמרינן סב"ל במיעוט נגד רוב, מ"מ ביחיד במקום רבים אין לומר ספק ברכות להקל, ע"ש, וראה עוד בשו"ת איש מצליח ח"א (חאור"ח, סוס"י יא), ובבן איש חי ש"ב (פר' בראשית, אות טז), שג"כ מבואר בדבריהם דלדיעה יחידאה לא חיישינן לומר סב"ל, ע"ש. וכן הוא נמי בס' ילקוט יוסף על הל' קס"ת מהדורא בתרא (שם), וכן עיקר.

ואם לחשך אדם לומר, דלכאורה איך נימא הכא בענין ההבדלה סב"ל, הרי חיוב מצות ההבדלה הווי מדאוריתא. כאשר הבאנו לעיל שכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בפכ"ט, דשבת, ה"א), וכ"כ השטמ"ק בביצה (ד:), וכן הוא דעת הרמ"ה והרשב"א בעל התוס' כמש"כ בשו"ת עמודי אש (סי' ב, אות יז), וכן הוא דעת הסמ"ג (עשין כט), והחינוך (מצוה לא). ושכן מתבאר ג"כ מדברי השאילתות (בפ' וזאת הברכה, שאילתא קסא), ומהתוס' בשבת (ט:), ובסוכה (לח א), ועוד. ומאחר שכן הוא אית לן למיזל בספיקו לחומרא, כי הא דכתב מהר"ד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאור"ח, סי' ג, דף ז, ע"ג) בהא דקיי"ל בנסתפק אם בירך ברכת המזון, שחוזר ומברך. דאע"פ שיש כאן ספק איסור ברכה לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא (ברכות לג, ע"א). אפילו הכי יש לו לברך. דכיון שכבר אכל כדי שביעה הרי גברא ודאי בר חיובא הוא, וספק אם יצא ידי חובה אם לאו, משום הכי יש לחייבו לברך מספק, אבל במקום שיש ספק אם נתחייב מן התורה בברכה, אין לו לברך. ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת זכרון יוסף להגאון רבי יוסף שטיינהרט (דף צט, ע"ב), ובספר נחל איתן (סוף פרק ב', מהל' ברכות), ע"ש. וראה גם מש"כ בזה מו"ר בשו"ת יחו"ד ח"ו (סי' י, עמוד נז), ע"ש.

וממילא הכא נמי נימא בנידון דידן בענין ההבדלה, דהרי מיד עם יציאת השבת אתחייב גברא בודאי במצות ההבדלה, לכן אע"ג דבעלמא אמרינן סב"ל כדי שלא יעבור באיסור לא תישא דאוריתא (דהוא עיקר טעמא דאמרינן סב"ל, עי' יבי"א ח"א אור"ח סי' מ, אות ב). אבל הכא דכבר אתחייב גברא בודאי מדאוריתא בברכה זו, אין לפוטרו מכח הספק, כהא דאמרינן בענין ברכהמ"ז.

אף אתה אמור לו, כי שתי תשובות בדבר. חדא, דהן אמת שחיוב ההבדלה כשלעצמו הווי מדאוריתא, אולם חיוב ההבדלה על הכוס לאו כו"ע ס"ל דהוא מדאוריתא. דהנה מדברי רש"י בנזיר (ד, ע"א) ד"ה והרי מושבע ועומד, מתבאר דחיוב ההבדלה על הכוס הווי מדאוריתא, שכתב שם בביאור דברי הגמ', והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני הוא, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל את יום וכו' (פסחים קו), וקיי"ל דנשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה. ע"כ. וכ"כ ג"כ התוס' רי"ד בפסחים (קו, ע"א), והמכריע (בסי' עא) בשם השאילתות (פר' יתרו, שאילתא נד) שג"כ ס"ל הכי דחיוב ההבדלה על הכוס הוא מדאוריתא, דגם הוא גורס בגמ' דנזיר הנ"ל כגירסת רש"י. ע"ש. וכ"כ בתוס' ר"י החסיד והתוס' רא"ש (בברכות כ, ע"ב) בשם ר"י קרא, ורבי קולונימוס, וכ"כ המאירי בנזיר (שם) לגירסת קצת ספרים. וראה גם מש"כ בזה עוד הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קסו, אות א והלאה). ע"ש.

אולם לעומת זה מדברי הרמב"ם (בפכ"ט, מהל' שבת, ה"ו) מתבאר, דאין חיוב ההבדלה על הכוס אלא מדרבנן. שכתב שם, מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין. וכמו שביאר ג"כ הישועות יעקב בחאור"ח (סי' רצו, סק"א), דהרמב"ם שם בהלכה א כתב, מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים וכו' וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, והכא כתב דאין ההבדלה על הכוס אלא מדרבנן. וביאור הדברים הוא, דבאמת בעיקר חיוב ההבדלה ס"ל להרמב"ם דהוא מדאוריתא. אולם לצאת יד"ח דאוריתא, הוא יכול באמירה בעלמא, בהבדלה שבתפילה וכדו'. והחיוב לעשות את ההבדלה על הכוס הווי רק מדרבנן. וכיוצ"ב ביאר ג"כ המג"א (בסי' רעא, סק"א) בדברי הרמב"ם, דכל חיוב ההבדלה על הכוס הווי מדרבנן, דבתפילה כבר יוצא יד"ח ההבדלה מדאוריתא. ע"ש.

ואיברא דהדברים מפורשים להדיא ביתר שאת, בדברי הרמב"ם (בפ"ז, הל' נזירות, הי"א) שכתב שם, הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות. כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר, חלה נזירות על השבועה ואסור ביין. ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים, ע"כ. הרי מפורש להדיא בדברי הרמב"ם שאין חיוב הקידוש וההבדלה אלא מדרבנן, משום דמדאוריתא יוצא יד"ח בדברים בעלמא. ואע"ג שהבאנו כבר לעיל שיש מקומות שהרמב"ם נוקט "דברי סופרים" על ענינים דאוריתא, שאינן מפורשים ורבנן פרשוהו מהפסוקים, והכא נמי י"ל, דהיות וחיוב הקידוש וההבדלה אינו מפורש ורק למדוהו חז"ל (בפסחים קו א) מהפסוק זכור את וגו' זוכרהו בכניסתו וביציאתו וכו' ולהכי קורהו הרמב"ם דברי סופרים. [ובאמת כן מצאתי עתה מצויין על ס' דברי אמת (בענין דברי סופרים, קז) ד"ה איברא, אשר עמד לבאר בדברי הרמב"ם בהל' שבת הנ"ל, דהא דכתב מד"ס לקדש על היין, היינו מדאורייתא רק משום שאינו מפורש בתורה קראו הרמב"ם ד"ס, ואין מצ"א ספר זה].

אולם נראה דהכא קרוב לודאי דכוונתו במש"כ דברי סופרים לדרבנן, שהרי כתב "ואין צריך לומר וכו' שאינו אלא מדברי סופרים" דאם הווי מדאוריתא מאי ואין צריך לומר איכא הכא. אמנם אחר העיון אמרתי דאולי יש להשיב ע"ז מעט, דלעולם אפ"ל שכוונת הרמב"ם דהווי מדאוריתא, והא דקאמר ואין צריך לומר וכו' כוונתו היא, דענין חיוב הקידוש וההבדלה אע"ג דהוו מדאוריתא עכ"פ נחיק דרגה מענין הנשבע לשתות יין וכו', משום דחיוב הקידוש וההבדלה אינו מפורש להדיא כמו ענין הנשבע שישתה היום יין דילפינן ליה מפסוק מפורש דלא יחל וגו', ומכיון שביחס הלימוד נחית דרגה קורהו הרמב"ם ואין צריך לומר. וק"ל. וע"ע היטב בשו"ת שאגת אריה (סי' ס) ד"ה ראיתי, ובכסף משנה שם בהלכות נזירות. ע"ש. ועכ"פ לקושטא דמילתא אמת נכון הדבר דס"ל להרמב"ם דעיקר חיוב הקידוש וההבדלה על הכוס הווי מדרבנן בלבד, כאשר ראינו לפוסקים הנ"ל, רק להביא ראיה מפורשת ומוכרחת מדברי הרמב"ם הללו בהל' נזירות, א"א להביא. וק"ל.

וכן מבואר נמי בדברי המאירי בברכות (כ, ע"ב), דחיוב ההבדלה על הכוס הווי מדרבנן. וכ"כ הסמ"ג (עשין כט), והחינוך (מצוה לא), ותוס' ר"י החסיד והתוס' רא"ש בברכות (כ, ע"ב), והאור זרוע (ח"ב, סי' כה). וראה גם בתוס' פסחים (קו, ע"א) ד"ה זוכרהו, ובנזיר (שם) ד"ה מאי, ע"ש. וכן מתבאר מדברי המכריע (סי' עא), דלאחר שהתפלל והבדיל בתפילתו, אין חיוב ההבדלה על הכוס אלא מדרבנן, ע"ש. וראה גם בערך השולחן למהר"י טייב חיו"ד (סי' רלט, סק"ט), ובס' חזון עובדיה ח"א (סי' ב, עמוד יא). ע"ש.

[וראה עוד בתוס' רבי יהודה החסיד והתוס' רא"ש בברכות (שם), שהביאו בשם ר"ת דס"ל דבכלל כל עיקר חיוב ההבדלה לא הווי אלא מדרבנן. וכן הביא המגיד משנה (בפכ"ט, מהל' שבת, ה"א) כשיטה זו בשם יש אומרים, והמאירי בברכות (שם) בשם יש מפרשים. וכ"כ ג"כ הסמ"ק (בסי' רפג) דכל עיקר חיוב ההבדלה הווי מדרבנן, וכ"כ בשיבולי הלקט השלם (סי' קל), והאורחות חיים (הל' הבדלה, סי' יח) והביאו הבית יוסף באור"ח (סי' רצו), וכ"כ הט"ז (בסי' רצו, סק"ז) לבאר את דעת הרמ"א שם, דס"ל כהאורחות חיים דכל חיוב ההבדלה אף באנשים אינו אלא מדרבנן. ע"ש].

וא"כ לפי מאי דחזינן, דדעת רוב הראשונים היא דחיוב ההבדלה על הכוס הווי רק מדרבנן. ממילא י"ל דנכון הוא שמיד בצאת השבת אתחייב גברא מדאוריתא במצוות ההבדלה, אולם מיד כשהתפלל איפקע מיניה האי חיובא, ורמי עליה רק חיוב ההבדלה על הכוס דאינו אלא מדרבנן. (ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א, סי' לד) שהביא שם דיש מי שרצה לומר דיוצא יד"ח הבדלה דאוריתא בכך שאומר "שבוע טוב", ודחה דברים אלו דאיך יצא בזה יד"ח הבדלה, מכיון שלא מוזכר כאן הבדלה בין קודש לחול, ע"ש. והניף ידו בשנית (בחי"ב, סי' לז) והביא שם ראיה לדבריו, מהא דחזינן דהגאון בעל ישועות מלכו על הרמב"ם (פכ"ט, דשבת, ה"א), עמד לדחות את דברי רע"א שכתב דיוצא יד"ח קידוש דאוריתא בכך שאומר שבתא טבא, כמו בתפילה. וגם הגאון האדר"ת בקונטרס עובר אורח שבסוף ספר אורחות חיים (סי' רעא), העלה כיוצ"ב לדחות את דברי הגאון רע"א הנ"ל. ולכן ה"ה הכא בענין ההבדלה דאינו יוצא יד"ח ההבדלה בכך שאומר שבוע טוב. ע"ש. עכ"פ בתפילה אה"נ דיוצא לכו"ע כמבואר בדברי האחרונים שהבאנו לעיל).

ומכיון שכן, דכל החיוב דרמי עליה עתה אינו אלא מדרבנן, שוב יש לומר בכה"ג ספק ברכות להקל, כשאר חיובי הברכות דהווי מדרבנן ואמרינן בהו סב"ל. ולא דמיא לברכת המזון דהתם רמיא עליה חיובא דאוריתא, ולהכי אזלינן בספיקו לחומרא. ו

ועוד יש לומר, דאפילו לדעת הראשונים דס"ל, שחיוב ההבדלה על הכוס הווי מדאוריתא. עדיין יש לומר דהכא בנידון דידן שלא חתם כראוי, לא הווי כספיקא דאוריתא דנזיל ביה לחומרא, כענין ברכת המזון, ולא נאמר סב"ל נגד מרן. דהרי מצינו פלוגתא דהראשונים בענין ההבדלה. דמדברי רש"י בשבת (קנ, ע"ב) בד"ה ועבדינן, מתבאר דמיד כשהבדיל בתפילה מותר בעשיית מלאכה, וההבדלה על הכוס הוא רק לצורך היתר האכילה. וכן הוא דעת בעל הלכות גדולות (בריש הל' קידוש והבדלה), וכ"כ הרב המגיד (בפכ"ט, ה"ו דהל' שבת) בשם הגאונים והאחרונים. וכ"כ בסדר רב עמרם גאון השלם (עמ' 122), וכן נראה שהוא דעת המאירי בפסחים (קג, ע"ב), ע"ש. ובבית יוסף אור"ח (סי' רצט) הביא דכן הוא ג"כ דעת הגהות מימוניות ורבינו ירוחם, ע"ש.

אולם לעומת זה הביא הטור באור"ח (סי' רצט), שממשמעות דברי אביו הרא"ש מתבאר דאף לאחר שהבדיל בתפילה, אסור במלאכה עד שיבדיל על הכוס. והביא שם הב"י שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש, דאינו מותר בעשיית מלאכה עד שיבדיל על הכוס. ע"ש. ועי' בחידושי הנצי"ב על הש"ס בס' מרומי שדה עמ"ס פסחים (קב, ע"ב) ד"ה והנה הרי"ף, שהביא שם דגם דעת הרי"ף היא כדעת הרמב"ם והרא"ש, דאע"ג שהבדיל בתפילה אינו מותר במלאכה עד שיבדיל על הכוס, ע"ש. ז

ולענין הלכה כתב מרן בב"י (סי' רצט) דמכיון דדעת הרמב"ם והרא"ש [ולפי המובא לעיל בדברינו כן הוא ג"כ דעת הרי"ף], מסכמת שאע"פ שהבדיל בתפילה, אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל על הכוס, הכי הוה חזי למנקט. אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותיהו, דנוהגים העולם כיון שהבדילו בתפילה, עושין מלאכה כדברי הגאונים והאחרונים, וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למנקט כוותיהו לקולא, ע"כ. ובשו"ע (שם, סעיף י) פסק ג"כ כסוגיין דעלמא, שאע"פ שהבדיל בתפילה בלבד מותר בעשיית מלאכה.

וכאמור דכל זה לענין היתר המלאכה, אבל לענין היתר אכילה, לכו"ע לא מותר עד שיבדיל על הכוס. והנה המאירי בחי' לפסחים (קג, ע"ב) כתב, עיקר ההבדלה הוא המבדיל בין קודש לחול. וכמו שאמרו המבדיל בין קודש לחול היא הבדלתו של ר' יהודה הנשיא, וכן במס' שבת פרק השואל (קז, ע"ב) אמרו, כי הוינן בי רב כהנא אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סילתי, ר"ל עצים שעל גבי האור. והיו אומרים אותה בהזכרה ומלכות ובמטבע קצר בפתיחה בלא חתימה כמו שהתבאר למטה בשמועת עולא איקלע לפומבדיתא, ומכל מקום דברים אלו לא נאמרו אלא לענין היתר מלאכה, וכשירצה לאכול חוזר ומסדרן על הכוס. וכל שכן שאם התפלל מכיון שהבדיל בתפילה מותר במלאכה. הא מכל מקום לענין אכילה יש אומרים שצריך להזכיר מהם יותר. וגדולי הפוסקים נראה דעתם שאף לענין אכילה דיו בהבדלה בין קודש לחול, אלא שהמנהג להזכיר מהם יותר, ומנהגם של חכמים תורה היא. ע"כ.

ומעתה לפי דעת גדולי הפוסקים הללו שהביא המאירי, דס"ל שאף להיתר אכילה סגי בהבדלה בין קודש לחול בלבד. [ועי' בר"ן שבת (קנ, ע"ב) ובפסחים (קג, ע"ב) שביאר כן את דעת הרי"ף דס"ל הכי שמן הדין סגי בהבדלה אחת של בין קודש לחול להתיר אכילה ושתיה, ולא אמרו שלש אלא מתורת מנהג. וכן הביא כיוצ"ב ג"כ המאירי בפסחים (שם), ע"ש]. אפ"ל דאפילו נימא שחיוב ההבדלה על הכוס הווי מדאוריתא שוב י"ל בנידון דידן סב"ל, ואע"פ שלא סיים כראוי בברכת החתימה בין קודש לחול, דא"צ לחזור. דהיות ולדעתם מיד כשאומר בתחילת ההבדלה ברוך א"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול יוצא יד"ח הבדלה דאוריתא, ושרי באכילה אע"פ שלא יחתום כלל, כמבואר בהמשך דברי המאירי שם בחי' לפסחים (דף קד, ע"ב) שכתב שם, דלדעת הסוברים שיוצא יד"ח הבדלה בברכה אחת פותח בברוך ואינו חותם, משום דברכה זו היא כמטבע קצר שא"צ חתימה. ע"ש.

וממילא הכי נמי בנידון דידן שלא חתם כראוי, י"ל בזה שהרי מיד ברגע שבירך את הברכה הראשונה דהמבדיל בין קודש לחול, נחית דרגה מדאוריתא לדרבנן ושוב י"ל בזה סב"ל, ולכן אפילו שנרצה לבאר דדעת מרן היא כביאור החיי אדם דכל ברכה שיש בה חתימה אם לא חתם בה לא יצא יד"ח, מ"מ מכיון שהחתימה הווי רק מדרבנן יש לומר בזה סב"ל נגד מרן ולסמוך על דעת הגר"א שאף אם לא חתם בה יצא. אלא רק צריך להתבונן מעט אם באמת כך הוא דדעת הראשונים דס"ל שחיוב ההבדלה על הכוס הווי מדאוריתא ס"ל הכי דסגי מדאוריתא בברכה אחת בלבד, והשאר הווי מדרבנן. וק"ל. (ואמנם עיין בדברינו כאן (בהערה ה), שכתבנו לבאר דלעולם אף שחיוב ההבדלה במוצא"ש הוי מדאורייתא, מ"מ לגבי חיוב ההבדלה במוצאי יו"ט לחול המועד, יש לדייק מדברי הרמב"ם (בפכ"ט דשבת, הי"ח) דס"ל דהוי רק מדרבנן, ע"ש מש"כ בזה בס"ד עוד).

אולם כאמור דאין אנו צריכים לכולי האי ולעייל פילא בקופא דמחטא, כי כמו שכבר שביארנו דפשט מרן מורה ברס"י קפז דדעתו בסתמא היא שאפילו ברכה שיש בה חתימה אם לא חתם יצא יד"ח. וכאשר הסכימו החקרי לב והגרי"ח ברב פעלים, ולכן אפילו נימא דמה שסיים בברכת ההבדלה בין קודש לקודש, במקום בין קודש לחול הווי טעות, ונחשיב ליה כלא חתם כלל, הרי לדעת מרן אף אם לא חתם במקום שצריך לחתום יצא יד"ח.

והן עתה נדפ"מ הספר הנפלא לסבא דמשפטים הגר"מ מאזוז זצ"ל שו"ת איש מצליח כרך ג ומצאתי שם בס"ד בחפיש"ה (בחאור"ח, סי' ז, דף כח, ע"ב) ד"ה ולענין הלכה, שבאמת עמד שם על דברי מרן הללו דסי' קפז, האם איכא הכא בדבריו סתם ויש וממילא נקטינן הכא כדעת הסתם וכדנקטינן בעלמא, והביא שם את מחלוקת האחרונים בזה בענין מקום שמביא מרן את לשון הגמ' כי הביא שאם אמר בריך רחמנא וכו' יצא, ועל דברי הגמ' הללו שהם סתם באו י"א ופירשו שצריך שיחתום, דהרב בית דוד בחאו"ח סי' תט כתב דבכה"ג חשיב כאין כאן סתם לגמרי כיון שזהו לשון הגמ' ורק איכא הכא סברת הי"א לבדם שבאו לבאר את דברי הסתם, וכיון שלא הביא מרן סברא אחרת דעתו לפסוק כמותם. ולעולם מדברי הברכ"י (בסי' תקץ) שהביא שם את דברי הבית דוד הללו משמע לכאורה דפליג עליו וכו', ועמד שם הרב איש מצליח לפלפל בזה בדעת מרן והפוסקים בשאר מקומות. ושוב חזר (שם בדף לב, ע"ב) לנידון דידן דסי' קפז וכתב דכיון דחזינן דמרן בכסף משנה (הנ"ל בדברינו) הסכים דהפשט בדברי הרמב"ם הוא דכל שהשמיט את החתימה במקום שצריך לחתום דלא יצא יד"ח, ונמצא דמיסב את דברי הרמב"ם לדעת הרשב"א, וגם כאן בב"י מתחילה כתב בלשון לכאורה משמע דא"צ לחתום, וסיים בלשון אבל הרשב"א וכו' א"כ ודאי גם בשו"ע דעתו לפסוק כהרשב"א, והך דכתב וי"א לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי, ושגם החולקים על בית דוד הנ"ל יודו בזה דהיכא דאיכא הוכחה שאני, וממילא נמצא לפ"ז דלא כהמשנה ברורה בסי' קפז, סק"ד דמבואר בדבריו דאכן לדיעה קמיתא במרן אע"ג דלא סיים בברכה יצא, ואשר באמת מצאנו לו חברים שכן מתבאר מדברי הפרמ"ג (רס"י נט, באשל אברהם) שכתב שם דלדיעה קמייתא דמרן בסי' קפז אם קיצר הברכה ולא חתם בה יצא בדיעבד, וגם הפר"ח שהביא המאמ"ר (בסי' נט, סק"ג) כתב בדבריו כי דברי מרן בסי' קפז הם סתם ויש וממילא הרי הוא פוסק כדעת הסתם דלא כהרשב"א, וכן מבואר בדברי הלב"ש (בסי' סד, במג"א סק"ג) שכתב שם דבדברי מרן בסי' קפז יש ב' דעות. [ולא ציין הרב זצ"ל את דברי החקרי לב, והגרי"ח ברב פעלים הנ"ל בדברינו, שג"כ כתבו כיוצא לבאר בדעת מרן. וי"ל] - והמשיך הרב איש מצליח וכתב ע"ז - ועמהם הסליחה שלא השגיחו בדברי מרן בב"י שם דמוכח דס"ל כהרשב"א, ובכה"ג אפילו החולקים על הבית דוד מודו כנ"ל מילואים.

ועם כל זאת סיים שם הרב זצ"ל וכתב, כיון דסו"ס הויא מחלוקת בברכות, וכלל גדול אמרו סב"ל ואפילו נגד מרן, א"כ בכל הברכות שיש בהם חתימה אם לא חתם יש להורות שא"צ לחזור כיון שכן דעת הרמב"ן והפר"ח, וכן סובר הגר"א בדעת הרמב"ם. ועוד המשיך שם הגאון הנזכר וכתב, דלפי המבואר י"ל דהנוב"י הנ"ל בדברינו (מהדו"ת, חאכהע"ז, סי' פא) שעמד בענין ברכת הארוסין דאם לא צריך לחתום וחתם אם יוצא יד"ח וכו', הוא משום דהנוב"י ס"ל בפשט דברי מרן דס"ל דהעיקר הוא כי"א שהביא דהוא דעת הרשב"א, וליכא הכא סתם ויש ולכן הוצרך לפלפל בזה. [ובס"ד זכינו לכוין לדבריו של הגאון הנו' זצ"ל, דהרי כתבנו לעיל ג"כ כיוצ"ב דכנראה דהנוב"י עומד בשיטת החיי אדם שכתב לבאר בדברי מרן בסי' קפז דעיקר דעתו היא דדיעה אחת יש כאן דהיא דעת הרשב"א]. אולם לפי האמת כיון דחזינן לדעת הרמב"ן ודעימיה דס"ל שבמקום שאמרו לחתום ולא חתם יצא, ה"ה איפכא אם חתם במקום שא"צ לחתום, דהא תרוויהו בחדא מתקלא איתקלו במתני' דברכות יא, ע"א, וממילא לדעת הרשב"א דוקא, אם חתם במקום שאמרו שלא לחתום לא יצא, אבל להרמב"ן יצא. ועוד הוסיף שם הרב וכתב דגם הרשב"ץ בח"ג, סי' רמז אשר מבואר בדבריו דאם חתם במקום שא"צ לחתום או להיפך חשיב משנה ממטבע שטבעו חכמים וכו', לא דיבר אלא לכתחילה, אבל בדיעבד לא ביאר, ואולי אדרבא י"ל דהוא עומד בשיטת הרמב"ן בזה שהרי היה מזרעו. עכת"ד. ע"ש בדבריו.

ועכ"פ הכלל העולה מדבריו של הגאון הנ"ל זצ"ל הוא, כי לעולם אף בברכה שיש בה חתימה אם לא חתם יצא בה יד"ח.

[ומש"כ הרב זצ"ל דהרשב"ץ היה מזרעו של הרמב"ן, אמת נכון הדבר כי מצאנו כזאת בתשובת הרשב"ש דהוא מר בריה דהרשב"ץ שכתב הרשב"ש בתשובה (סי' רצא), וששאלת איך הרמב"ן ז"ל הוא זקני וגם רבינו יונה בר אברהם, דע כי רבי אברהם אביו של רבינו יונה ז"ל ואמו של הרמב"ן ז"ל היו אחים וגם היה להם אח אחר ושמו רבי יוסף וגם בנו היה שמו ה"ר יונה, ובתו של רבינו יונה בר אברהם ז"ל היתה נשואה לשלמה בנו של הרמב"ן ז"ל וכשנפטר רבינו יונה בטליטולא היתה בתו מעוברת וכשילדה ילדה בן זכר והיה לו לקרותו משה כשם אביו אמר הרמב"ן ז"ל אע"פ שצריך לקרותו על שמי אני רוצה שיקרא יונה ע"ש זקינו אבי אמו משום וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של זה זרחה שמשו של זה, וכן היה דנפק מיניה גברא רבה והיה רב וגדול בישראל, ובנו של זה היה שמו שלמה והיה אביו של אבי אמו ה"ר יונה דיסמאשטרי זצ"ל, זהו שלשלת יחוסן יונה בר שלמה בר יונה ב"ר שלמה בן הרמב"ן, ולפי זה אני שישי מזרע הרמב"ן ורבינו יונה ב"ר אברהם ז"ל מצד הורתם מנוחתם כבוד. עכ"ל. ע"ש. וממילא נמי דהרשב"ץ ז"ל אביו של הרשב"ש מזרעא דהרמב"ן קאתי, וכדקאמר מר הגאון הנזכר. (ועתה ראיתי ג"כ למר בריה דרבינא הגאון הנאמ"ן שליט"א בקונטרס "דרכי העיון" הנמצא בריש ספר יברך ישראל עמ"ס פסחים (עמוד 20), שעמד להעיר שם על ספר אחד שהביא את תשובת הרשב"ש (בסי' רנח) ולמד ממנו דדעת האור זרוע הוא דשביעית בזמן הזה הוי מדרבנן, וטעות נפלה בידו של אותו מחבר מפני שראה שהרשב"ש כתב שם באותה תשובה ג"פ וא"ז הרמב"ן ז"ל, וכן דעת א"ז הרמב"ן והרשב"א, וא"ז הרמב"ן ז"ל, והבין דמש"כ הרשב"ש א"ז היינו אור זרוע, ולא היא אלא כוונת הרשב"ש היא אדוני זקני הרמב"ן, וכאשר הוא מצוי לעשרות בשו"ת הרשב"ש לשון זה, א"ז הרמב"ן או א"ז רבינו יונה, והיינו אדוני זקני. ע"ש).

ויש להאי"ר עוד בדברי הרב זצ"ל, כי הן אמת דמצינו להגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק ח"א (קונטרס שביתת שבת אות א, דף לד, ע"ג) שכתב שם, דהרשב"ץ תלמיד תלמידיהם של הרמב"ן והרשב"א הוה, וגריר אחריהם לפרש את דברי הגמ', ע"כ. והביא דבריו ג"כ בס' ברית יעקב (סי' יז, הערה ג). ע"ש. וממילא לכאורה כיון דחזינן דהרשב"ץ אזיל גם בתר הרשב"א וגם בתר הרמב"ן, ממילא מדוע הרב זצ"ל כתב לבאר הכא בנידון דידן דחזינן דאיכא פלוגתא בין הרשב"א להרמב"ן, דהרשב"ץ אזיל בתר הרמב"ן, דילמא אזיל בתר הרשב"א. אולם להנ"ל יש לבאר דהיינו דהדגיש הרב בלשונו וכתב, דנראה דהרשב"ץ אזיל בתר הרמב"ן דמזרעו קאתי, וממילא י"ל אע"ג דבעלמא אזיל הרשב"ץ בתר חדא מנייהו הרשב"א או הרמב"ן, אבל הכא דאפליגו הרמב"ן והרשב"א בודאי דהתשב"ץ יתן את משפט הבכורה ללכת בשיטת מר זקנו הרמב"ן זצ"ל, דמזרעו קאתי. כי באמת זוהי הדרך אשר ילכו בה רבותינו גאוני אר"ש לתפוס שיטת זקניהם, וליישב את דבריהם במקומות שצריכים ישוב. עי' בספר כרם יעקב הנדפ"מ (סי' ו, דף מז), ע"ש].
למטה