The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ענף ג

ובאשר שאלני מעלת כת"ר שיחי', אודות מאי דיש נוהגים לקחת חתיכה ממצת האפיקומן, ומצניעים אותה במשך כל השנה בחקם לאמר, כי יש בדבר זה סגולה להצלחה וכו', אם שרי לעשות כן דבהיות והאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, ונאמר בו "לא תותירו ממנו עד בוקר", א"כ כיצד יהיה אפשר להשאיר חתיכת מצה זו?

הנה בעצם מנהג זה אשר נוהגים להצניע חתיכה ממצת האפיקומן, ראיתי בספר "כתר שם טוב" להר"ר שם טוב גאגין (ח"ג עמ' 175), שכתב שם על מנהג זה, וז"ל: יש נוהגים לקחת פרוסה מהאפיקומן ועושין בה נקב, ותולין אותה כל השנה על קיר הבית. ויש אנשים ששומרין חתיכה ממנו בכיס בגדם, ומאמינים שאם הים הולך וסוער להשליך בים חתיכה זו וינוח הים מזעפו. ע"כ. אולם בהערות (שם הערה א) כתב ע"ז, מנהג תליית חתיכה מהאפיקומן בקיר הבית, הוא מכלל הזיות שנשתרשו בין עם ישראל מימים קדמונים, ונ"ל בטעם הדבר כיון שנצטוו בני ישראל בדם הקרבן פסח להגיע אל המשקוף, ושם נאמר "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", כן חתיכת האפיקומן הבא לסמל קרבן פסח, מאמינים שאם יתלו בבית יש בכוחו סגולה שלא יתן מלאך המשחית לבוא לבית זה לנגוף, כן מאמינים בו ג"כ להשקיט הים מזעפו כשם שנעשה לישראל הרבה ניסים בקריעת ים סוף, כן יעשה ג"כ לאיש הזורק בים חתיכת האפיקומן. ונ"ל שמנהג זה אולי נשתרבב ממנהג תליית המצה שעושין ממנה ערובי חצרות באחד העמודים וכו'. ומצאתי בסידור הנקרא בית השואבה, שכתב, שהאפיקומן הוא סגולה להנצל מן הגזלנים, וגם להבריח הקליפות ממנו, כי מצה הוא לשון מריבה ותרגום של מצה ומריבה הוא, מצותה. עכ"ל. ע"ש. [ואיברא דכן הוא מבואר כיו"ב בזוה"ק פר' פנחס (דף רנא ע"ב) דאיתא התם, אמאי איתקריא מצה וכו' בגין דקא משדד ומברחת לכל סטרין בישין ועביד קטטה בהו כגוונא ד "שדי" דמזוזה דמבריח לשדים ומזיקים אוף הכי איהי מברחת לון מכל משכני קדישא ועביד מריבה וקטטה בהו. ע"ש. וראה נמי כיו"ב בזוה"ק פר' משפטים (דף קטו ע"א). יעו"ש].

ואנו לא באנו לנגוע בכזאת, להכנס אל הקודש, בענין שורשו ותוקפו של מנהג זה. ועי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' ט) שכתב שם, דאפילו מנהג שיש בקבלה ביד נשי ישראל הזקנות, אין לסתור. ע"ש. ובשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' נא) כתב, שאין לפשוט יד במנהגי ישראל כי אותן שחושבין שהם מנהגי בורות, הם בארות חצובים ממקור מים חיים. ע"ש. וראה עוד בדבריו שם, אשר מפיו לפידים יהלוכו שלא לפשוט יד כלל וכלל בשום אחד ממנהגי ישראל יהיה אשר יהיה. ע"ש בנועם דב"ק. וראה גם בשו"ת דברי ישראל לגר"י וועלץ (חאו"ח סי' קנה) ובשד"ח בכללים (מער' מ כלל לה) מש"כ בענין זה עוד. ע"ש. וע"ע ג"כ בס' תפארת יצחק על ספר הזכרון למהר"י טייב (דף קכז והלאה) מש"כ בענין קיום המנהגים, ושלא לפשוט בהם יד ח"ו. יעו"ש. ואכמ"ל.

ומה גם דלפום קושטא דמילתא מצינו דעצם מנהג זה מקורו טהור, ומן המקד"ש הוא יוצא, והזכירוהו רבותינו אילי הארץ אשר מפיהם אנו חיים, וממיהם אנו שותים. דהביאו הגאון רבי חיים פלאג'י בס' חיים לראש (דף עז ע"ב), וכן הביאו ג"כ בספר דרך ישרה (דף פג ע"ב), שכתב שם, נהגו בני עליה שמשיירין מאכילת מצה זו של אפיקומן, ומניחין בבית יד של בגדיו צרורות בשמלותם אל חיקם, לשמירה לחיבוב מצוה, ויורדי הים באניות כאשר המה ראו סער גדול בים, יטילו מן המצה של האפיקומן אשר בחיקם אל הים, ויעמוד הים מזעפו. ע"כ. וכן הזכיר למנהג זה ג"כ הג"ר אברהם אדאדי בעל שו"ת ויקרא אברהם בקונטרס "מקום שנהגו" (אשר נדפס בסוף שו"ת ויקרא אברהם, דפו' ליוורנו תרכ"ה, דף קכח ע"ב אות ג). ע"ש. וכן הביאו ג"כ בס' יפה ללב (סי' תעז אות א). ע"ש. וראה גם במג"א הל' יו"ט (סי' תק סק"ז), שעמד שם בענין מה שיש נוהגים לשבור חתיכה מהאפיקומן, לנקוב אותה ולתלות אותה, ואין בזה חשש איסור מה שמנקבין אותה ביו"ט. ע"ש. ועכ"פ כת' הפמ"ג (שם ס"ק ז) והמשנ"ב (שם ס"ק טו) שאין לעשות הנקב באפיקומן ע"י סכין בצורת עיגול או משולש כמגן דוד וכו', דאיכא ביה איסור דרבנן. ע"ש. וכ"כ גם בחק יעקב או"ה (סי' תעז סק"ג) שכתב שם, ונהגו לשבור חתיכה מהאפיקומן ולנקוב אותה ולתלות אותה, ואין בו חשש איסור מה שמנקבין אותה ביו"ט, וכ"כ במג"א (סי' תק סק"ז). ע"ש. וכן הביא למנהג זה ג"כ הגר"ז בשו"ע שלו (סימן תעז סי"א). יעו"ש. וע"ע בס' קיצור השל"ה (בהנהגות הסדר) שהביא נמי מנהג זה לתלות האפיקומן בקיר כל השנה, וכתב ע"ז שלא נמצא מנהג זה בשום ספר, ועוד כתב שם דלאו שפיר עבדי דהוי בזיון אוכלין וכו' וגם אמרו התולה פתו יתלה פרנסתו, ובפרט שתולין החתיכה של האפיקומן במסמר, אלא אם רוצה לקיים המנהג יקח דבר מועט מהאפיקומן בכיסו או יניח במקום מוצנע בביתו. ע"ש. אולם בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' נב) כתב ע"ז, [והובאו דבריו ג"כ בשערי תשובה סימן תעז סק"ד], לא ידעתי מה ביזוי אוכלין יש בזה ומעולם ראיתי אבותי ורבותי נוהגין כן ואין כאן ביזוי מצוה והוא זכר ליציאת מצרים. ע"ש. וראה גם בס' שמירת הגוף והנפש הנדפ"מ (סי' לא הערה ג, עמוד צח) מש"כ בנידון זה של תליית מצת האפיקומן. ע"ש. וגם ראיתי עתה לחסיד שבכהונה הג"ר אליהו הכהן במדרש תלפיות שהביא (בערך אפיקומן, דף מא ע"ג) בשם ספר התשבי ענין זה של סגולת האפיקומן, דיקח דבר מהאפיקומן וישא אותו אצלו והוא סגולה להנצל מן הגזלנים ולהבריח הקלי' ממנו. ע"ש. והרי דכולהו רבנן עליונים למעלה שהזכירו לענין זה של השארת חתיכה ממצת האפיקומן לא ערערו כלום על עצם המנהג של ההשארה אלא רק על מילתא אחריתי דאית ביה של עשיית הנקב בו וכיו"ב. וק"ל. וראה גם להגאון רי"ח סופר בכף החיים הל' פסח (סי' תעז סק"ו) שהביא נמי למנהג זה של שיור חתיכה ממצת האפיקומן בשם רבותינו תקיפי דארעא, ולא קרא עליו שום ערער. ומדשתיק ש"מ דניחא ליה בהאי. יעו"ש.

ומכיון שכן קמה וגם ניצבה שאלתיה דמר, כיצד אפשר להשאיר ממצת האפיקומן אחר זמנו. והנה לכאורה אפשר לומר, דהאי קושיא לא תבעי ליה לדעת הרשב"ם במסכת פסחים (קיט ע"ב), דס"ל שענין אכילת מצת האפיקומן הוא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, כמש"כ (שם בד"ה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן) שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו, זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, וזו היא המצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה. ועל כורחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אע"פ שאינה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (קטו ע"א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו, הלכך מברך אתרוויהו ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה, ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר, שלא לשכוח טעמה, ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה, דאי בזמן דאיכא פסח, הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עימו. ע"כ. וכן מבואר כיו"ב ג"כ בדברי רש"י (שם בד"ה אין מפטירין) דענין המצה שאנו אוכלין באפיקומן, הוא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח. ע"ש. וראה גם בדברי רש"י בס' הפרדס הל' פסח (עמוד נג מהדורת עהרנרייך), וסידור רש"י (סי' שפח הוצאת מקיצי נרדמים, עמוד 189), שג"כ מבואר שם כיו"ב שאכילת מצת האפיקומן היא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח. ע"ש. וכן מבואר ג"כ במחזור ויטרי ח"א (עמ' 285). ע"ש. וכ"כ ג"כ בשיבולי הלקט (סי' ריח), דאכילת מצת האפיקומן היא זכר למצה הנאכלת עם קו"פ. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי ספר המנהיג (בהל' פסח סי' פו). ע"ש. וע"ע היטב בדברי התניא רבתי הל' פסח (סס"י מח) ד"ה ואוכלין ושותין כל צורכן. ע"ש היטב. וממילא לפי זה י"ל דליכא להאי חששא דלא תותירו, דהא האי קרא דכתיב (בפר' בא פי"ב י) "לא תותירו ממנו עד בוקר" לא הווי אלא רק בקרבן פסח גופיה בלבד, (עי' היטב במכילתא (פר' בא פ"ו) פיסקא ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו', ובפסחים פד ע"א וקכ ע"א. וברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"א), וא"כ איסור זה לא נאמר במצה והמרור הנאכלים עימו. והכא הרי לדעת רשב"ם ודעימיה אכילת מצת האפיקומן היא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, ואייתי שפיר.

אולם הנה הרא"ש בפסחים שם (פרק ערבי פסחים סי' לד), הביא את דבריו הנ"ל של רשב"ם, דאכילת מצת האפיקומן בזמה"ז היא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, והקשה ע"ז, וז"ל: ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליה היה ראוי לברך על אכילת מצה אלא שכבר מילא כרסו ממנה, וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הילל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד, אמנם תמהני למה עושים כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש. הלכך נראה לי, דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לקרבן פסח, שהיה נאכל על השובע באחרונה, ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה וא"צ עמה מרור וחרוסת. עכ"ד. ע"ש. ומדברי הרא"ש מתבאר דס"ל, דענין אכילת האפיקומן בזה"ז הוא זכר לקרבן פסח עצמו. וראה באורחות חיים לר"א הכהן מלוניל (בהל' ליל פסח אות כח) שכתב שם ג"כ כיו"ב להדיא, דאכילת מצת האפיקומן בליל פסח, הוא זכר לקו"פ. ע"ש. וראה גם בדברי הרוקח (סי' רפג) שג"כ יש לדייק מדבריו דס"ל הכי ע"ש. (וראה לקמן בהערה א' מש"כ בס"ד לגבי דברי הרוקח. יעו"ש). וכן נראה ג"כ שהוא דעת הריטב"א כמתבאר מדבריו ב "הלכות סדר ההגדה" (הוצאת מוסד הר"ק ירושלים תדש"מ עמ' יד), שכתב שם: אחר גמר הסעודה קודם שיטלו ידיהם לברכהמ"ז אוכלין כזית מצה ממצה השמורה כל אחד ואחד כמו שאכלו בתחילה, ואין עליו שום ברכה, שאין זה אלא כדי שישאר טעם מצה בפיו. עכ"ל. ע"ש. ומשמע דלא ס"ל כרש"י ורשב"ם שמצה זו היא לשם עיקר חובת אכילת מצה. וראה גם בדברי הרב המגיה בריטב"א (שם הערה 101) שהביא שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן בליקוטיו ודלא כרש"י ורשב"ם. ע"ש. וע"ע ברמב"ם (פ"ח מהל' חמץ ומצה ה"ט) שכתב, ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול, ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית, ואינו טועם אחריו כלל. ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה. ע"כ. ובפשוטם של דברים יש לדייק מדברי הרמב"ם, דס"ל נמי כהרא"ש דענין אכילת כזית ממצת האפיקומן בזמה"ז, הוא זכר לקרבן פסח ולא למצה הנאכלת עימו. שהרי כתב, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח וכו', ובזמן הזה אוכל כזית מצה וכו'. הרי מבואר דהשוה את ענין אכילת כזית מצת האפיקומן לאכילת כזית קו"פ. אולם הנה ראיתי בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין חאו"ח (סי' תעז ס"ב), שהביא את דברי הרמב"ם הללו וכתב, כי לכאורה יש לדייק מדבריו שכתב בסוף הלכה זו "שאכילתן היא המצוה", דש"מ דס"ל כדעת הרשב"ם ורש"י. שבאכילת המצה של האפיקומן מקיים את עיקר מצות אכילת מצה, והיינו שזהו זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, ולא כסברת הרא"ש שהוא זכר לקרבן פסח עצמו. אולם דחה דאפשר לומר, שעיקר כוונתו של הרמב"ם הוא על זמן הבית, שהיה מקיים בזה את עיקר המצוה. אבל לעולם בזמה"ז את עיקר המצוה של אכילת מצה הוא מקיים באכילת המצה הראשונה, ואכילת האפיקומן היא זכר לקו"פ עצמו. ע"ש. ולכאורה מהדיוק הנ"ל שכתבנו לדייק מדברי הרמב"ם, שפיר יש לומר הכי דהרמב"ם קאי בשיטת הרא"ש דאכילת מצת האפיקומן היא זכר לקו"פ. אמנם עתה ראיתי כי גם הב"ח (ברס"י תעז), רצה לדייק מדברי הרמב"ם דס"ל שאכילת מצת האפיקומן היא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח והיא לשם מצת מצוה, ולא זכר לקו"פ. אולם בסוף דבריו חזר וכתב, כי אפשר לבאר בדעת הרמב"ם דס"ל שהוא זכר לקו"פ. ע"ש. (ועתה מצאתי כתוב כי גם הגאון הרוגצ'ובר בשו"ת צפנת פענח דוינסק (ח"ב סי' ט), ובצפנת פענח עה"ת (שמות ע ס) עמד שם ג"כ על לשונו של הרמב"ם במש"כ שאכילתן היא מצוה ואינו מצוי אצלי לע"ע לעיין בו. וע"ש).

וראה גם בדברי הנצי"ב בחי' על הש"ס מרומי שדה עמ"ס פסחים (קיט ע"ב ד"ה איברא), שמבואר בדבריו דנקט נמי בפשטות דדעת הרי"ף והרמב"ם היא כשיטת הרא"ש דאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח. ע"ש. וראה עוד בדברי המאירי בפסחים (קיט ע"ב) שכתב שם, ובגמרא נחלקו בזמן הזה אחר מצה אם מפטירין אחריה אם לאו שלדעת מר זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח, ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע, ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע. ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש, או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחוקות הפסח. ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים [הרי"ף] כתבוה לאיסור, וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שתי כוסות וכו'. ע"ש. והנה המאירי דפירש טעמא דרב יוסף דס"ל דאין מפטירין אחר מצה, נקט בטעם השני דלהכי אין מפטירין כיון שהאפיקומן זכר לקרבן פסח נותנים עליו את חוקי קרבן פסח, וא"כ לפ"ז אם נאמר דזהו עיקר טעמו דר' יוסף ולהכי הביאו המאירי באחרונה חזינן הכא דאף המאירי ס"ל כטעמיה דהרא"ש ודעימיה דאכילת מצת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, וכן מתבאר שהוא נמי דעת הרי"ף שהרי דעתו לאסור כר' יוסף. וק"ל. ועוד יוסיף לנו ענין זה לגלות לנו ג"כ את דעתו של הרמב"ם ז"ל שהרי כידוע דדברי המאירי ז"ל הם אורים ותומים לבאר את דבריו ודעתו של הרמב"ם וכאשר הבאנו ענין זה בס"ד כמה פעמים, וכדכתב נמי האור שמח בחידושיו לנזיר (ח ע"א) ודע דמחיבור המאיר הזה [של המאירי] תופע נהרא להביט בזוהר דברי רבינו בכמה מקומות. ע"ש. וראה ג"כ בס' ברית יעקב (סימן יא הערה ז) מש"כ באורך בענין זה. ע"ש. וממילא כאמור הכ"נ אם נאמר דזהו עיקר דעתו דהמאירי ז"ל דאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח יש לומר שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם. וק"ל.

והנה לגבי עצם דעת המאירי הלום ראיתי בס"ד בדברי המאירי במגילה (כ ע"ב) ד"ה זה הכלל וכו' שכתב שם וז"ל: וכן כל דבר שמצותו בלילה כגון אכילת הפסח מותר כל הלילה, ויש שפוסקין שאכילת הפסח אינה אלא עד חצות ולא עוד אלא שמדקדקין ממנה לומר על מצה אחרונה שבליל פסח שצריך לאכלה קודם חצות שהרי למלאות מקום הפסח היא באה וכבר כתבנוה במקומה. עכ"ל. ע"ש. ומש"כ וכבר כתבנוה במקומה נראה פשט כוונתו לדבריו במס' ברכות (ט ע"א) שכתב שם בזה"ל: וקצת רבני צרפת כתבו שאף מצה אחרונה צריך לכתחילה שיאכלנה קודם חצות שהרי זכר לפסח היא אלא שבדיעבד מותר עד שיעלה עמוד השחר. עכ"ל. ע"ש. וכאן מתבאר כוונתו של המאירי במש"כ בחידושיו למגילה בשם "יש פוסקין" דכוונתו על דברי "מקצת רבני צרפת" שהזכיר כאן בחידושיו לברכות, ורבני צרפת הללו בפשטות הם דברי התום' במגילה (כא ע"א) ד"ה לאתויי, שכתבו שם דיש לאכול את מצת האפיקומן קודם חצות, וכן מבואר נמי בדבריהם בזבחים (נז ע"ב) בד"ה ואיבעית אימא כי התם וכו', שכתבו שם דיש לאכול האפיקומן עד חצות. יעו"ש. אולם הא דהביא המאירי בשמם דהיינו טעמא דיש לאוכלה עד חצות כיון שהיא זכר לפסח דבר זה לא מוזכר בדבריהם שם, אולם הנה בפסקי התוס' במגילה שם (פרק הקורא למפרע סי' נד) כת' בזה"ל: צריך ליזהר לאכול מצה קודם חצות ואפילו אפיקומן דבמקום פסח קאי. ע"ש. ורק כאן מבואר הטעם כאשר הביא המאירי בשמם דהיינו טעמא דיש לאכול את מצת האפיקומן קודם חצות כיון דהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח עצמו. [והן אמת כי יש הרבה עקולי ופשורי מי הוא המחבר את "פסקי התוס'", ועי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב (מערכת פ אות קכ) שכתב שם, יש מי שכתב שפסקי התוס' חיברם הרא"ש והוא הרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת, ועתה ראיתי בספר משנה לחם להגאון יעב"ץ בסוף פסחים שכתב דהטור חיברם, ואני לא ידעתי שורש לדברים הללו. והמשיך רבינו החיד"א וכתב שם, כתב מהר"י הלוי סי' יד שהוא מסתפק אם מחבר התוספות עצמם כתבם או רב אחר שקרא התוספות ועשאם, ולעיל כתבתי דיש מי שכתב דעשאם הרא"ש ויש מי שכתב דעשאן הטור. עכ"ד. ע"ש. והנה מדברי רבינו החיד"א הכא נראה שהוא מפקפק בדבר זה לומר דהטור או הרא"ש עשו פסקי התוס', וכדכתב האומרים כן ולא ידעתי שורש לדברים הללו. וראה בהגהות "מנחם ציון" על שם הגדולים (שם אות נ) שהביא דהמשנה למלך בהל' בית הבחירה (פ"ח ה"ד) כתב דפסקי התוס' הם מבעלי התוס' עצמם, וגם הים של שלמה (פ"א דקידושין סי"ב) ורי"ט אלגזי (בפ"ו מהל' בכורות להרמב"ן) הביא בשם התוס' ולא נמצא אלא בפסקי תוס'. וגם בס' נשמת כל חי (ח"א סי' יט) כתב בשם מהרי"ט דאינם לא מהרא"ש ולא מהטור. וע"ע בברכ"י אור"ח (סי' רצא) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' עג). עכ"ד. ע"ש. וראה גם בשדי חמד בכללי הפוסקים (סימן ט אות ח) שג"כ עמד בזה, יעו"ש. ובאמת יש להאריך בענין זה עוד טובא מפי סופרים וספרים. ואכמ"ל. ובעה"י עוד חזון למועד. ועכ"פ לפי דברי מהרי"ט אלגזי חזינן שהוא מיחס את פסקי התוס' לבעלי התוס' בעצמם, ואם כנים דברינו הנ"ל בדברי המאירי שהוא הסתמך על פסקי התוס' וכתב זאת בשם התוס' איכא תנא דמסייע ליה למהרי"ט אלגזי. וק"ל. וכן גם יש לעורר דלפי מאן דאמר שפסקי התוס' הרא"ש עשאן ליכא כלל מדברי פסקי התוס' הנ"ל דמס' מגילה דמבואר התם דאכילת מצת האפיקומן היא זכר לקרבן פסח עצמו, דאפשר שהרא"ש הוסיף הוספה זו לפי שיטתו דס"ל שהוא זכר לקרבן פסח דמאחר שדברי התוס' סתומים בענין זה נקיט בהו הרא"ש לפי מה שהוא סובר שהוא האמת. וק"ל].

והנה רבינו החיד"א בשם הגדולים (שם) המשיך וכתב בענין זה דפסקי התוס': ודע דזמנין טובא דמשכחת חידושים בפסקי תוספות דליתנהו בגופן של התוס' דקמן, והטעם שפסקי התוס' של המסכתא ההיא נתחברו על תוספות שאנץ וכיוצא והתוספות שלפנינו הם תוספות טוך וכיוצא באופן שאינם פסקי תוספות שלפנינו ואני כתבתי כן בפרטות על פסקי תוס' דמסכת סוטה, ועתה אינה ה' לידי תוספות כ"י למסכת סוטה והגם שהם מוטעים וחסרים, ראיתי דפסקי תוספות שבידינו בדפוס נתחברו עליהם. עכ"ד. ע"ש. ומעתה לפ"ז אכן יש לבאר ג"כ את דברי המאירי דהא חזינן דמה שהביא בשם מקצת רבני צרפת נמצא בפסקי התוס' דמגילה וליתא בתוס' שלפנינו במגילה שם, כי באמת י"ל דהוא נתכוין על דברי תוספות שאנץ שאכן פסקי התוס' הם קיצור של התוספות הללו וכעין דביאר רבינו החיד"א, ותוס' שלפנינו הם תוספות טוך וליכא להאי מימרא בדבריהם. (ועי' היטב בס' ברית יעקב (סי' יד הערה א), ע"ש. וראה גם לכהנא רבא רבינו מלאכי הכהן בס' יד מלאכי שכתב (בכללי התוספות והרא"ש כלל כא) וז"ל: "חכמי הצרפתים" אינו מוכרח שיהיו רבותינו בעלי התוספות דאפשר שהם חכמים אחרים מצרפת זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח, ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע, ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע. ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש, או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחוקות הפסח. ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים [הרי"ף] כתבוה לאיסור, וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שתי כוסות וכו'. ע"ש. והנה המאירי דפירש טעמא דרב יוסף דס"ל דאין מפטירין אחר מצה, נקט בטעם השני דלהכי אין מפטירין כיון שהאפיקומן זכר לקרבן פסח נותנים עליו את חוקי קרבן פסח, וא"כ לפ"ז אם נאמר דזהו עיקר טעמו דר' יוסף ולהכי הביאו המאירי באחרונה חזינן הכא דאף המאירי ס"ל כטעמיה דהרא"ש ודעימיה דאכילת מצת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, וכן מתבאר שהוא נמי דעת הרי"ף שהרי דעתו לאסור כר' יוסף. וק"ל. ועוד יוסיף לנו ענין זה לגלות לנו ג"כ את דעתו של הרמב"ם ז"ל שהרי כידוע דדברי המאירי ז"ל הם אורים ותומים לבאר את דבריו ודעתו של הרמב"ם וכאשר הבאנו ענין זה בס"ד כמה פעמים, וכדכתב נמי האור שמח בחידושיו לנזיר (ח ע"א) ודע דמחיבור המאיר הזה [של המאירי] תופע נהרא להביט בזוהר דברי רבינו בכמה מקומות. ע"ש. וראה ג"כ בס' ברית יעקב (סימן יא הערה ז) מש"כ באורך בענין זה. ע"ש. וממילא כאמור הכ"נ אם נאמר דזהו עיקר דעתו דהמאירי ז"ל דאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח יש לומר שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם. וק"ל.

והנה לגבי עצם דעת המאירי הלום ראיתי בס"ד בדברי המאירי במגילה (כ ע"ב) ד"ה זה הכלל וכו' שכתב שם וז"ל: וכן כל דבר שמצותו בלילה כגון אכילת הפסח מותר כל הלילה, ויש שפוסקין שאכילת הפסח אינה אלא עד חצות ולא עוד אלא שמדקדקין ממנה לומר על מצה אחרונה שבליל פסח שצריך לאכלה קודם חצות שהרי למלאות מקום הפסח היא באה וכבר כתבנוה במקומה. עכ"ל. ע"ש. ומש"כ וכבר כתבנוה במקומה נראה פשט כוונתו לדבריו במס' ברכות (ט ע"א) שכתב שם בזה"ל: וקצת רבני צרפת כתבו שאף מצה אחרונה צריך לכתחילה שיאכלנה קודם חצות שהרי זכר לפסח היא אלא שבדיעבד מותר עד שיעלה עמוד השחר. עכ"ל. ע"ש. וכאן מתבאר כוונתו של המאירי במש"כ בחידושיו למגילה בשם "יש פוסקין" דכוונתו על דברי "מקצת רבני צרפת" שהזכיר כאן בחידושיו לברכות, ורבני צרפת הללו בפשטות הם דברי התוס' במגילה (כא ע"א) ד"ה לאתויי, שכתבו שם דיש לאכול את מצת האפיקומן קודם חצות, וכן מבואר נמי בדבריהם בזבחים (נז ע"ב) בד"ה ואיבעית אימא כי התם וכו', שכתבו שם דיש לאכול האפיקומן עד חצות. יעו"ש. אולם הא דהביא המאירי בשמם דהיינו טעמא דיש לאוכלה עד חצות כיון שהיא זכר לפסח דבר זה לא מוזכר בדבריהם שם, אולם הנה בפסקי התוס' במגילה שם (פרק הקורא למפרע סי' נד) כת' בזה"ל: צריך ליזהר לאכול מצה קודם חצות ואפילו אפיקומן דבמקום פסח קאי. ע"ש. ורק כאן מבואר הטעם כאשר הביא המאירי בשמם דהיינו טעמא דיש לאכול את מצת האפיקומן קודם חצות כיון דהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח עצמו. [והן אמת כי יש הרבה עקולי ופשורי מי הוא המחבר את "פסקי התוס'", ועי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב (מערכת פ אות קכ) שכתב שם, יש מי שכתב שפסקי התוס' חיברם הרא"ש והוא הרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת, ועתה ראיתי בספר משנה לחם להגאון יעב"ץ בסוף פסחים שכתב דהטור חיברם, ואני לא ידעתי שורש לדברים הללו. והמשיך רבינו החיד"א וכתב שם, כתב מהר"י הלוי סי' יד שהוא מסתפק אם מחבר התוספות עצמם כתבם או רב אחר שקרא התוספות ועשאם, ולעיל כתבתי דיש מי שכתב דעשאם הרא"ש ויש מי שכתב דעשאן הטור. עכ"ד. ע"ש. והנה מדברי רבינו החיד"א הכא נראה שהוא מפקפק בדבר זה לומר דהטור או הרא"ש עשו פסקי התוס', וכדכתב האומרים כן ולא ידעתי שורש לדברים הללו. וראה בהגהות "מנחם ציון" על שם הגדולים (שם אות נ) שהביא דהמשנה למלך בהל' בית הבחירה (פ"ח ה"ד) כתב דפסקי התוס' הם מבעלי התוס' עצמם, וגם הים של שלמה (פ"א דקידושין סי"ב) ורי"ט אלגזי (בפ"ו מהל' בכורות להרמב"ן) הביא בשם התוס' ולא נמצא אלא בפסקי תוס'. וגם בס' נשמת כל חי (ח"א סי' יט) כתב בשם מהרי"ט דאינם לא מהרא"ש ולא מהטור. וע"ע בברכ"י אור"ח (סי' רצא) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' עג). עכ"ד. ע"ש. וראה גם בשדי חמד בכללי הפוסקים (סימן ט אות ח) שג"כ עמד בזה, יעו"ש. ובאמת יש להאריך בענין זה עוד טובא מפי סופרים וספרים. ואכמ"ל. ובעה"י עוד חזון למועד. ועכ"פ לפי דברי מהרי"ט אלגזי חזינן שהוא מיחס את פסקי התוס' לבעלי התוס' בעצמם, ואם כנים דברינו הנ"ל בדברי המאירי שהוא הסתמך על פסקי התוס' וכתב זאת בשם התוס' איכא תנא דמסייע ליה למהרי"ט אלגזי. וק"ל. וכן גם יש לעורר דלפי מאן דאמר שפסקי התוס' הרא"ש עשאן ליכא כלל מדברי פסקי התוס' הנ"ל דמס' מגילה דמבואר התם דאכילת מצת האפיקומן היא זכר לקרבן פסח עצמו, דאפשר שהרא"ש הוסיף הוספה זו לפי שיטתו דס"ל שהוא זכר לקרבן פסח דמאחר שדברי התוס' סתומים בענין זה נקיט בהו הרא"ש לפי מה שהוא סובר שהוא האמת. וק"ל].

והנה רבינו החיד"א בשם הגדולים (שם) המשיך וכתב בענין זה דפסקי התוס': ודע דזמנין טובא דמשכחת חידושים בפסקי תוספות דליתנהו בגופן של התוס' דקמן, והטעם שפסקי התוס' של המסכתא ההיא נתחברו על תוספות שאנץ וכיוצא והתוספות שלפנינו הם תוספות טוך וכיוצא באופן שאינם פסקי תוספות שלפנינו ואני כתבתי כן בפרטות על פסקי תוס' דמסכת סוטה, ועתה אינה ה' לידי תוספות כ"י למסכת סוטה והגם שהם מוטעים וחסרים, ראיתי דפסקי תוספות שבידינו בדפוס נתחברו עליהם. עכ"ד. ע"ש. ומעתה לפ"ז אכן יש לבאר ג"כ את דברי המאירי דהא חזינן דמה שהביא בשם מקצת רבני צרפת נמצא בפסקי התוס' דמגילה וליתא בתוס' שלפנינו במגילה שם, כי באמת י"ל דהוא נתכוין על דברי תוספות שאנץ שאכן פסקי התוס' הם קיצור של התוספות הללו וכעין דביאר רבינו החיד"א, ותוס' שלפנינו הם תוספות טוך וליכא להאי מימרא בדבריהם. (ועי' היטב בס' ברית יעקב (סי' יד הערה א), ע"ש. וראה גם לכהנא רבא רבינו מלאכי הכהן בס' יד מלאכי שכתב (בכללי התוספות והרא"ש כלל כא) וז"ל: "חכמי הצרפתים" אינו מוכרח שיהיו רבותינו בעלי התוספות דאפשר שהם חכמים אחרים מצרפת שחכמיה וגדוליה רבים היו, כ"כ הרב דינא דחיי ח"א (דף מא ע"ב). אך הש"ך והט"ז ביו"ד (רס"י פא) וכן הרב מגילת ספר (דף נז ע"ב) מהלאוין והרב ריח שדה (בדף לה סע"ד) כתבו דרבני צרפת הם התוספות כנודע. ע"ש. ולפי זה יש לעמוד הכא דהמאירי קרי להו "מקצת רבני צרפת" אי אתינן נמי להאי פלוגתא דהש"ך והט"ז והרב דינא דחיי והיינו שהם מקצת מרבני התוס' או דילמא שהם מרבני צרפות האחרים שלא מבעלי התוס', דדילמא כל כהאי לישנא של "מקצת רבני צרפת" כו"ע מודו דלאו רבני התוס' הם. ועכ"פ בנידון דידן לפי סדר הדברים י"ל כי אלו מקצת רבני צרפת שהזכיר המאירי היינו הרבנים שבפסקי התוס', ותוס' זה היה נמצא לפני המאירי שהדברים מוכיחים דלשונם אחד הוא וכנ"ל, ולפי דברי רבינו החיד"א כאמור פסקי תוס' אלו הם קיצור של תוספות אחרים, ושמא הוא תוס' שאנץ. וק"ל).

ומכל מקים לפי זה חזינן דהמאירי בחידושיו למגילה וחידושיו לברכות הנ"ל, חזר והביא ענין זה דאכילת מצת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח. ואם נאמר דמדלא עמד לחלוק הכא על דבריהם של רבני צרפת הללו בטעם ענין זה שמע מינה דס"ל נמי כוותיהו הרי שענין זה יצטרף לדברי המאירי הנ"ל בפסחים דחזינן שהביא שם ג"כ כהאי טעמא דיש לאכול האפיקומן קודם חצות כיון דהוי זכר לקו"פ, ונמצא דהמאירי עומד בשיטת הרא"ש דאכילת האפיקומן הוא זכר לקו"פ ממש ולא זכר למצה הנאכל עימו, וממילא אם זוהי דעת המאירי, כאמור י"ל נמי שזוהי ג"כ דעת הרמב"ם וכנ"ל. וע"ע היטב בדברי הגרי"פ פערלא בביאורו על ספר המצוות להרס"ג (במ"ע מז - מט, ח"א דף ריז ע"א) מש"כ עוד בביאור שיטת הרמב"ם בענין אכילת מצת האפיקומן בזה"ז. ע"ש.

והנה בדעת התוס' בענין זה כמאן ס"ל האם כרש"י ורשב"ם דאכילת מצת האפיקומן היא לצאת יד"ח אכילת מצה או כהרא"ש דהוא זכר לקו"פ, עי' להגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן (בסי' תעז ס"ב), שכתב שם דמדברי התוס' בפסחים (קכ ע"א) ד"ה באחרונה אין בראשונה לא, נראה שהם מסתפקים בזה אם אכילת האפיקומן הוא לקיום מצות אכילת מצה או זכר לקו"פ. ע"ש. אמנם עי' בב"ח (רס"י תעז) שמתבאר מדבריו דס"ל בשיטת התוס' דאינהו נמי ס"ל כהרא"ש דאכילת מצת האפיקומן היא זכר לקרבן פסח. ע"ש. וראה גם בדברי הרב המגיה בריטב"א פסחים "בהלכות סדר האגדה" (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תדש"מ, עמוד יד הערה 101), שג"כ נראה מדבריו דמבאר הכי בדברי התוס' דפסחים דס"ל כהרא"ש, ע"ש. ודברי המאירי הנ"ל שהביא את דברי מקצת חכמי צרפת דס"ל כהרא"ש, למאי דאמרינן דהיינו הא דמבואר בדברי פסקי התוס' דמגילה, לא יפתור לנו הדבר את ביאור דעת חכמי התוס' דילן, כדחזינן דביאר רבינו החיד"א כי בדרך כלל התוס' דילן הוא תוס' טוך ופסקי התוס' הם ע"פ תוס' שאנץ, ונמצא דלא מרועה אחד ניתנו. וק"ל.

וראה עוד במרדכי בפ' ערבי פסחים שם (קיט ע"א) שכתב בזה"ל: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, פי' אפיקו מיני תרגמא שלא לבטל טעם מצה ומרור, ומצה אחרונה היא עיקר ונאכלת על השבע. ותימא למה אנו מברכים על הראשונה שהיא רשות ליבריך על האחרונה שהיא עיקר. ונראה לי משום דבימיהם היו אוכלין מצה עשירה על סעודתן ולבסוף אוכלין כזית מצה שהיא כדי לצאת ידי חובתן, ואז הויא עיקר ואז היו מברכין עליה, אבל אנן דלא אכלינן מצה עשירה אין לברך על האחרונה לאחר שמילא כריסו מהן. וא"ת ונעביד הכי וניבריך על האחרונה, י"ל לפי שאין אנו זהירין כמותן שלא נאכל מצה אכילה גסה ולכך מברכין עליה תחילה. ע"ש. ומתורף דבריו אלו עולה ומתבאר, דאף איהו נמי ס"ל כדעת הרשב"ם ורש"י, דאכילת האפיקומן בזמה"ז הוא לקיים את עיקר מצות אכילת מצה. וכי היכי דליהוי זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח שאין מפטירין אחריה אפיקומן, הכ"נ אין לאכול כלום אחרי אכילת מצת האפיקומן. אמנם הלום ראיתי בב"ח (רס"י תעז) ומצאתי שכתב שם, ומה שכתב [הטור] זכר לפסח הנאכל על השבע, כ"כ הרא"ש והמרדכי בסדר ראשון, וכ"כ הר"ן אההיא דסופגנין [בפרק ע"פ דף קכ ע"א ד"ה הסופגנין וכו'], וז"ל: ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, דמצת מצוה נאכלת באחרונה כשם שהפסח היה נאכל על השבע. וכ"כ בסמ"ג ובהגהת סמ"ק. עכ"ד. ע"ש. הרי דהב"ח הבין בדברי המרדכי דס"ל כדעת הרא"ש דמצת האפיקומן נאכלת זכר לקרבן פסח, אמנם לפי המתבאר צ"ב, כי בפשטות אפשר לדייק מפשט דבריו הנ"ל של המרדכי דס"ל כדעת רשב"ם ורש"י דהוא זכר למצה הנאכלת עימו, וכדביארנו לעיל. והן אמת כי מהמשך דברי המרדכי שכתב שם (בדף קכ ע"ב) רבי יוסי אומר נתנמנמו וכו', מכאן נראה דיש להזהר שלא ישן באמצע אפיקומן, משום דנראה כאוכל בשני חבורות, שכל מה שנוהג בפסח נוהג באפיקומן משום דהוקשו זה לזה וכן פסק ראב"ן. ע"ש. ולפי דבריו אלו שפיר יש לדייק דהמרדכי ס"ל שאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח. וק"ל. [ומה גם שמדברי הראב"ן (בסוף מסכת פסחים) שהזכיר המרדכי, יש לדייק דאכן ס"ל הכי דאכילת האפיקומן בזה"ז היא זכר לקו"פ. שכתב שם: ואחר גמר סעודתו יאכל מחצי מצה הפרוסה שהניח תחת המפה וכו' כדי שיפטר מן הסעודה וטעם מצה בפיו זכר לפסח שהיה נאכל על השובע ונפטר בטעם פסח בפיו וכו', ומצה בזמן הזה בלילה הראשונה אחר חצות, לדברי ראב"ע לא יצא ידי אכילת מצה, והכי הלכתא דהא איתקש מצה לפסח. ואע"ג דר"ע פליג א"ר אליעזר, כיון דסתם מתניתין כראב"ע דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים דהוי נותר הלכתא כראב"ע וכיון דאין זמן אכילת פסח אחר חצות דנותר הוא, מצה נמי לאו זמנה אחר חצות. ע"ש. א"כ משמע בפשטות מדבריו אלו של הראב"ן דס"ל כדעת הרא"ש דאכילת מצת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, ולא כרשב"ם דהוא לשם מצת מצוה. ולכאורה משמע ג"כ מדברי הראב"ן הללו דבלילה השני רשאי לאכול אחר חצות ורק בלילה הראשון יש להזהר ועי' בהגהות אבן שלמה על הראב"ן (שם אות צד), ובשו"ת אמרי נועם (ח"ב סי' ד) מש"כ בזה. ע"ש. ועכ"פ מתבאר שפיר בדעת הראב"ן דס"ל כדעת הרא"ש, וממילא אפ"ל שכן היא ג"כ דעת המרדכי שהביאו. וכמו שכתב הב"ח].

אולם אחר התבוננות קצרה נראה לומר כי הנה הב"ח (הנ"ל) נקט בלשונו בזה"ל: ומ"ש [הטור] זכר לפסח הנאכל על השבע כ"כ הרא"ש והמרדכי בסדר ראשון וכו'. וממילא לפ"ז אייתי שפיר היטב, כי הנה בדברי המרדכי שם איכא ענין הסדר (בדף לג ע"ב בדפי הש"ס דפוס ווילנא) תחת הכותרת "הא לך הסדר בקצרה" ושם באמת מבואר הכי דאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, שהרי כת' שם בשם הג"ה בזה"ל: א"ר יוחנן חלוקין עליו חבריו על הלל וכו' מדכתיב יאכלוהו וכו' ומן הדין היה לנו לעשות הכריכה לבסוף של הסעודה כדרך שהיו אוכלין הפסח על מצות ומרורים לאחר הסעודה, אלא הואיל והתחיל במצות מצה ומרור בתחלת הסעודה הולך וגומר כל מצותו, וכן היה נראה לרבינו מאיר שבזמן שביהמ"ק קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמילאו כריסן מקמח ובצקות ושאר דברים, אבל אנו שכל סעודתינו ממצת מצוה כיון שאנו מתחילין בהלכותיה אנו עושין מצותיה זו אחר זו בלא הפסקה, אמנם זכר לפסח אוכלין האפיקומן בסוף כל אכילה ורמז בעלמא הוא למסובין ושוב אין אומרין אפיקו מיני מתיקה בקינוח סעודה כדי שלא יפוג טעם פסח מפיו. עכ"ל. יעו"ש. וכנראה שלדברים אלו המובאים כאן במרדכי נתכוין הב"ח שאכן מבואר כאן דענין אכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, ולהכי קרא לזה הב"ח "המרדכי בסדר ראשון", כי דברים אלו מובאים בדברי המרדכי בענין עריכת הסדר בראשונה, ומה שאנו הבאנו מדברי המרדכי בדבריו בפסחים (דף קיט ע"ב) הוא מהדברים המובאים אח"כ בדבריו תחת הכותרת "סדר של פסח" (הנמצא בדפוס ווילנא בדף לח ע"ב הש"ס). וק"ל. וראה בהגהות בגדי ישע על המרדכי שם (בדף לח ע"א אות א) שהביא דמהרש"ל מחק מילים אלו "סדר של פסח" והגיה במקומו "הגהות". ע"ש. וכאמור דשם מבואר כדברי הרשב"ם דענין אכילת האפיקומן הוא לשם מצות אכילת מצה, ואולי דברים אלו הם הגהות מרדכי דפליגי על המרדכי וצ"ב. עכ"פ דברי הב"ח נכונים וברורים הם שהרי כתב "המרדכי בסדר ראשון" והיינו ראשון לגבי עניני עריכת הסדר השני ששם, וכאמור דבסדר ראשון אכן מבואר דס"ל דאכילת האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח. ובעיקר דעת המרדכי צ"ע בדיוק מאי ס"ל כדלעיל דאולי מה שכתוב בענין "סדר ראשון" אין זו דעתו שהרי הדברים מובאים בשם הגה"ה וצ"ב, אולם מאידך גיסא כיון שהובא שם בדברי ההג"ה הזאת דכן היה ג"כ רבינו מאיר אומר ובפשטות היינו רבינו מאיר מרוטנבורג רבו דהמרדכי, [וכן הוא באמת שהובאו דבריו של רבי מאיר מרוטנבורג הללו המובא בהגהה זו במרדכי בשו"ת מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג הוצאת מוסד הר"ק ירושלים תשי"ז בפסקים ומנהגים סי' תנו. יעו"ש]. ומכיון שכן אם חזינן דדברים אלו המוזכרים "בסדר ראשון" הם בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג (דהרי ידוע הוא דמהר"ם מרוטנבורג רביה דהמרדכי הוה עי' שם הגדולים ח"א (מערכת מ אות פ), ובס' ברית יעקב (סי' יז אות ד, עמוד קסז), ובדברינו לעיל (בענף א). יעו"ש), א"כ כשם דחזינן שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' קג) וז"ל: דמסתמא אית לן למימר דלא פליג הרא"ש על מהר"ם מרוטנבורג רביה. יעו"ש, ממילא הכ"נ י"ל הכא דמהר"ם מרוטנבורג רבו דהמרדכי הוה ולא פליג המרדכי עילויה ואזיל בשיטתיה. וע"ע בס' ברית יעקב (סימן לב הערה ו) במה שהאריך בענין זה דמסורת היא בידינו דהתלמיד אזיל תמיד בשיטת רבו, והביא בזה מפי סופרים ומפי ספרים. ע"ש. וא"כ י"ל דזוהי עיקר דעתו דהמרדכי כמ"ש בסדר ראשון דאכיל מצת האפיקומן היא זכר לקו"פ ממש. ועכ"פ דברי הב"ח מיושבים ומבוארים היטב במה שכתב דהמרדכי ס"ל כהרא"ש בענין אכילת האפיקומן דהוא זכר לקרבן פסח, דהב"ח מיירי לפי דברי המרדכי "בסדר ראשון" וכמבואר בדבריו. ולפי מה שביארנו עתה בס"ד י"ל שבאמת כן הוא ג"כ עיקר דעתו של המרדכי לדינא, על אף "שבסדר שני" מבואר בדבריו דס"ל כרשב"ם ורש"י דהוא לצאת יד"ח מצה, כי בסדר ראשון מובאים הדברים בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג ואית לן למימר דאזיל בשיטת רבו. וק"ל.

והן אמת כי הנה עתה נדפ"מ שו"ת איש מצליח כרך ג' לסבא דמשפטים הג"ר מצליח מאזוז זצ"ל ומצאתי שם בחפיש"ה (בחאו"ח רס"י כט) שכתב דדעת המרדכי היא כדעת רש"י ורשב"ם דאכילת מצת האפיקומן הוי כדי לצאת יד"ח מצות מצה, ודלא כהרא"ש שהוא זכר לקו"פ. ע"ש. ופשט דבריו מורה שכוונתו שם לדברי המרדכי "בסדר שני", שהרי ציין על המרדכי בפסחים קיט ע"ב והיינו המרדכי בסדר שני, וכאמור לעיל דאכן באמת כך הוא דבמרדכי שם מבואר כדברי רש"י ורשב"ם, אולם מה נעשה ביום שידובר בנו מדברי המרדכי בסדר ראשון הנ"ל דמבואר התם דס"ל כדברי הרא"ש והובא שם כן בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג וחזינן נמי דהב"ח תפס לכאורה עיקר כמבואר בדברי המרדכי הללו שבסדר ראשון. וא"כ הדרא בעיא לדוכתא דצריך עדין התבוננות בדברים מהי דעת המרדכי בדיוק כיון דחזינן הכא דהגאון איש מצליח תפס בדבריו עיקר כמבואר במרדכי "בסדר שני" דשם מבואר כדברי רש"י ורשב"ם, ויש לציין דבאיש מצליח שם תפס הכי בפשיטות בדברי המרדכי ולא הזכיר כלל את דברי הב"ח הנ"ל שתפס בדברי המרדכי דס"ל כהרא"ש, ולע"ע לא עלה בידי להתיישב בדבר וגם לא להידבר בענין זה עם מר בריה דרבינא מכובדינו הג' המאי"ר כברק נאמ"ן שליט"א לבאר לנו את הדברים ואת דעת רבי אבה"ו. וצ"ע. ויש עוד מקום להאריך טובא בעה"י בשיטות שאר הראשונים בענין זה של אכילת האפיקומן. ואכמ"ל.

והנה מדברי הטור ומרן בשו"ע (סי' תעז ס"א) שכת', לאחר גמר כל הסעודה אוכלין ממצה השמורה תחת המפה, כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות. ע"כ. ומזה מתבאר דהטור ומרן ס"ל דעיקר הטעם באכילת מצת האפיקומן, היא כטעמיה דהרא"ש שהוא זכר לקרבן פסח. וכן ביאר בפשיטות את דבריהם הגרי"מ עפשטיין בס' ערוה"ש (סי' תעז ס"א), דהטור ומרן בשו"ע ס"ל כטעמיה דהרא"ש. ע"ש. [ומ"מ מהאי טעמא דאיפלגו הראשונים בטעם אכילת מצת האפיקומן בזה"ז, האם הוי זכר לקרבן פסח, או זכר למצה הנאכלת עימו דהיינו שמקיימים בזה את עיקר מצות אכילת מצה, כתבו האחרונים דעדיף לקחת ב' כזיתות באכילת האפיקומן, האחד זכר לקרבן פסח, והשני למצה הנאכלת עימו. וכמו שכתב כן הב"ח (ברס"י תעז) דיקח ב' כזיתות באכילת האפיקומן, לאפוקי נפשיה מפלוגתא דהרא"ש והרשב"ם. ע"ש. וכ"כ נמי הרמ"א בדרכי משה (שם אות א) בשם מהרי"ל, דבאכילת האפיקומן יקח שיעור כביצה, שהוא שיעור ב' כזיתות. ע"ש. (והאמת היא דגם הב"ח (בסי' תעג) הביא את דברי מהרי"ל הללו, וכתב להעיר עליו משום דמהרי"ל ס"ל דיש לאכול באפיקומן ב' כזיתות משום חבוב מצוה. אולם הב"ח כתב עליו, דדבריו אין להם יסוד. אלא דעיקר הטעם שיש לאכול באפיקומן ב' כזיתות הוא לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ע"ש. וראה בחיי אדם (בהל' פסח כלל קל סי"ג) שכתב טעם חדש בענין אכילת ב' כזיתות באפיקומן דאחד הוא זכר לקו"פ והשני זכר לקרבן חגיגה הבאה עם הפסח. ע"ש. וראה במג"א (סי' תעז סק"א) שכתב נמי דיש לאכול באפיקומן ב' כזיתות, לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכן הביא החק יעקב (שם סק"ב) את דברי המהרי"ל הנ"ל דיש לאכול באפיקומן ב' כזיתות, וכתב ע"ז, שכן הוא הסכמת האחרונים דלכתחילה יש לאכול כשיעור ב' זיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עימו. ולכל הפחות לא ימעט מכזית. ע"ש. וכ"כ שיש לנהוג כן לאכול ב' כזיתות הגרי"מ עפשטיין בערוך השולחן (סי' תעז ס"ג), והבא"ח (פר' צו אות לה), והמשנ"ב (שם סק"א) בשם האחרונים, שכן ראוי לעשות לכתחילה לאכול ב' כזיתות. וכ"פ גם הגרי"ח סופר בס' כף החיים (שם סק"א). יעו"ש. ואחרון הגדיל מו"ר מרן מלכא שליט"א בס' חזו"ע (ח"ב עמוד קעז). ע"ש].

וממילא מעתה דחזינן, שלפי דעת מרן עיקר אכילת האפיקומן הוי זכר לקרבן פסח, שאלתו דמר שיחי' במקומה עומדת, דאיך שרי לשייר ממצת האפיקומן, הרי חזינן שמרן הקפיד בענין מצת האפיקומן בדינים השייכים לקרבן פסח, כי הא דפסק (שם סעיף א') דאין לאכול האפיקומן לאחר חצות, והיינו טעמא כמבואר בב"י (שם), דהיות ובגמ' דפסחים (קכ ע"ב) אפליגו ר"א בן עזריה ורבי עקיבא עד אמתי זמן אכילת קו"פ, וראב"ע אמר עד חצות, ולר"ע כל הלילה. ואמרינן בגמ' אמר רבא אכל מצה בזמה"ז אחר חצות, לראב"ע לא יצא יד"ח. ובהיות ואכילת האפיקומן הוא זכר לקו"פ, ופסקינן כראב"ע, לכן יש לאוכלו קודם חצות. ע"ש. [ואיברא דהרמב"ם פסק דיכול לאוכלו כל הלילה, משום דהוא פוסק כדעת ר"ע, וכמבואר בדבריו (בפ"ו מהל' חמץ ומצה ה"א). ע"ש. וראה בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' שפא), מש"כ בענין זה דפלוגתא דהפוסקים גבי אכילת אפיקומן אי שרי עד חצות או כל הלילה, וע"ע מש"כ על דברי האבנ"ז בס' משנת יעקב על הרמב"ם (פ"ח ה"ט מהל' חו"מ), ובס' פסקי תשובה (סי' עז), והגרצ"פ פראנק בס' מקראי קודש פסח (ח"ב סי' נו). ע"ש. וראה גם לגאון הנצי"ב במרומי שדה עמ"ס פסחים (קכ ע"ב) מה שעמד לבאר שם מדוע ס"ל להרמב"ם דמותר לאכול האפיקומן כל הלילה. ע"ש. וע"ע בשער המלך (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"א), ובצפנת פענח (שם), ובשו"ת בית הלוי (ח"א סי' לד), מש"כ עוד בדעת הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בצל"ח ברכות (ט ע"א) ד"ה ורמינהו, ובמעשה רוקח על הרמב"ם הל' חמץ ומצה (פ"ו ה"א), ובמרומי שדה זבחים (נז ע"ב) ד"ה דלמא, ועוד, שעמדו בדעת הרמב"ם אי יש לומר דס"ל דעכ"פ מדרבנן לאסור לאכול המצה אחר חצות. ע"ש. ויש עוד להאריך בשיטת הרמב"ם ובדעתו בענין זה. ואכמ"ל]. וע"ע בישועות יעקב בהל' פסח (סי' תעז סק"א) מש"כ להאריך בענין זה של אכילת קו"פ ואפיקומן קודם חצות. ע"ש. וראה בזה נמי בשו"ת איש מצליח כרך ג' (חאו"ח סי' כט), ובדברי מו"ר שליט"א בס' חזון עובדיה ח"א (סי' כג) מש"כ בענין אכילת האפיקומן קודם חצות. יעו"ש.

ואיברא דכיו"ב מפורש ג"כ בב"ח (רסי' תעז) שכתב שם, ונפקא מינה [בין אם אמרינן דטעם אכילת האפיקומן הוא זכר לקו"פ, או שהוא זכר למצה הנאכלת עימו], דמן הטעם דכיון דזכר לקו"פ הוא, יש לו כל דין פסח, שלא לאוכלו בב' חבורות, ואם נרדמו כמו ב' חבורות הוא. ע"ש. ומהאי טעמא נמי הוא אשר פסק הטור (בסי' תעח), דאין לאכול האפיקומן בב' מקומות, משום דהאפיקומן שלנו במקום קרבן פסח, וכשם שהפסח לא נאכל בב' מקומות גם כאן אין לאכול האפיקומן בב' מקומות. וכן הוא אשר פסק מרן (בסי' תעח ס"ב), דאם ישן באמצע אכילת האפיקומן והקיץ אינו חוזר ואוכל, שהשינה נחשבת הפסק, והרי הוא כאוכל בב' מקומות. וכבר ראינו ג"כ את לשון המרדכי בפסחים (קכ ע"ב) שכתב כל מה שנוהג בפסח נוהג באפיקומן משום דהוקשו זה לזה. ע"כ. ומזה עמד להזהיר שלא ישן באמצע אכילת האפיקומן משום דנראה כאוכל בב' חבורות, דאסור בקרבן פסח. וגם המאירי בפסחים (קיט ע"ב) כתב כעין זה, או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחוקות הפסח. עכ"ל. ע"ש. וראה גם במנהגי מהרי"ל (דפוס סביוטינא שט"ז) שכתב שם (בדף כ ע"ב) והובאו דבריו גם בשו"ת איש מצליח כרך ג' חאו"ח סי' כט שכתב בדין האפיקומן וז"ל: ומאחר דדומה לפסח צריך לאוכלו קודם חצות וכו', ע"ש. הא חזינן דאם אפיקומן נאכל משום זכר קו"פ נותנים עליו ג"כ דיני קו"פ. וממילא מתחזקת שאלתיה דמר, דמדוע בענין זה דלאו ד "לא תותירו ממנו" לא חששו לעשות בו זכר לקו"פ, שלא להותיר ממצת האפיקומן עד הבוקר, כדאיכא האי דינא בקו"פ, וממילא יהיה אסור ג"כ לשייר ממצת האפיקומן לשמירה כמנהג הנ"ל, שהרי נותר ממנו לזמן מרובה אחר הלילה.

ואשר נראה לומר בס"ד בזה, הוא ע"פ מאי דחזינן ברוקח (סי' רפג) שכתב, שכשאוכל האפיקומן לא יהיה לו לטורח, דאמר בנזיר (כג ע"א) אכל מצה לשם אכילה גסה, לא יצא. ע"כ. והב"י (בסי' תעז) הביא את דבריו אלו של הרוקח, וסיים בשמו דעל כה"ג נאמר ופושעים יכשלו בם. ע"ש. והקשה במחצית השקל (סי' תעו סק"ב), דנהי דהרוקח ס"ל דאפיקומן דין פסח יש לו, ח מ"מ הא גם בפסח מסיק התם ריש לקיש דלא הוי פושע, אלא דלא עביד מצוה מן המובחר. ע"ש. והנה בשו"ת ערוגת הבושם (סי' קמג) כתב לתרץ, דיש לחלק בין פסח למצה עפ"ד הטורי אבן בר"ה (כט ע"א) שכתב, דאף ר"ל דס"ל דמצוות צריכות כוונה, מ"מ קאמר גבי פסח דאף אם אכלו לשום אכילה גסה, פסח מיהא קאכיל, דפסח הוא דבר פרטי וא"א לקיים המצוה אלא בו, ודמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן קיימי. אבל מצה ומרור שאין חתיכת מצה זו מיוחדים למצוה, שכל המין ראוי למצוותו, סתמן לאו לשמה וצריכים כוונה. ע"כ. וממילא לפ"ז ניחא, דבאפיקומן אין חתיכת מצה זו מיוחדת למצות אפיקומן, שהרי אפשר לקיימה ע"י חתיכת מצה אחרת, ולכן לא יצא יד"ח כלל למ"ד מצ"כ, ושפיר קאמר הרוקח דמקרי פושע. עכת"ד. ע"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בס' חזון עובדיה (ח"ב עמוד קעז הערה א) מש"כ להעיר ע"ד ערוגת הבושם, וליישב בדרך אחרת את קושיית מחצית השקל. ע"ש. ועכ"פ לפי עיקר הדברים שכתב ערוגת הבושם והביא בשם הטוהי אבן, יש ליישב גם שאלתיה דמר, דהנה מצת האפיקומן אע"ג דאנו אוכלים אותה זכר לקו"פ, וכמו שפסק מרן בשו"ע, מ"מ מכיון שאין הדבר ניכר כלל בגוף המצה שהיא כקו"פ, וכדקאמר ה' ערוגת הבושם שאפשר לקימה במצה אחרת, א"כ כל מה שנותן כאן תוקף למצה זו שהיא זכר לקו"פ, היא עצם האכילה שנאכלת זכר קו"פ. ומכיון שכן דהאכילה היא שנותנת לו תוקף זה, יש לומר דדוקא בענינים הקשורים לעצם האכילה ממש נתנו בהם תוקף של קו"פ, כי הא דיש לאכול האפיקומן קודם חצות, וכן לא לאוכלו בב' מקומות וכו' שכל אלה הם ענינים הקשורים בגוף האכילה.

משא"כ בענין דלאו דלא תותירו, שאין בזה ענין בעצם גוף האכילה, אלא רק במצה הנותרת והנשארת, וכאמור שבענין המצה עצמה לא נתנו בה תוקף של עניני קו"פ, משום דגוף המצה אינה מיוחדת משאר המצות הנאכלות, ולא ניכר בה כלל שהיא זכר לקו"פ, ורק האכילה היא הנותנת לה את תוקף זכר קו"פ כי באכילה מזכיר ומכוון שהוא זכר לקרבן פסח, ובעניני האכילה אה"נ דקבעו בה האזהרות שיש בקו"פ. [ובזה אייתי שפיר נמי הא דחזינן דאיכא עוד כמה אזהרות בענין קו"פ כגון עצם לא תשברו וכדו' ולא נתנו אותם באכילת המצה, כיון שכל אלו אזהרות חיצוניות הם בגוף קו"פ, ואינם בעצם האכילה. וגם יש לציין דכל מאי דאמרינן דנתנו דיני קרבן פסח באכילת המצה, היינו דוקא במילי דשעת האכילה עצמה כגון הא דלאוכלו קודם חצות, אבל לעולם מילי דאינם קשורים לשעת האכילה ממש אלא לענין האכילה בכללות לא, כי כאמור עצם אכילת המצה בפועל היא שמראה דהוא זכר לקו"פ, ולהכי אייתי שפיר נמי מה שלא מקפידים הכא במצת האפיקומן להמנות עליו דומיא דקו"פ שצריך להמנות עליו כיון דאע"ג שהוא ענין הקשור לאכילה מ"מ אינו מצוה שהיא בשעת האכילה ממש אלא שצריך להמנות עליו עוד קודם האכילה. וק"ל]. ט והנלע"ד כתבתי בס"ד.
למטה