למעלה
איך שיהיה הרי לגבי עצם נידון
דידן, בענין אשת הכהן אשר רצונה ללדת בבית חולים גדול שיש בו חשש טומאת מת, מצינו
דיש להקל בזה ע"פ עיקר דברינו הנ"ל, דעצם הכניסה היתה בהיתר מכח
הס"ס דהרוקח, ואח"כ כשכבר נולד התינוק דאינו בר הבנה שרי להשאירו משום
דלא חשיב כספינן ליה בידים. אמנם עי' בס' לב אברהם (סי' כא) שהביא שם משם
הגרש"ז אויערבך שליט"א, דאשת כהן שילדה זכר בבית חולים שיש בו חשש טומאת
מת, יש להשתדל להוציאו משם אחרי עשרים וארבע שעות אם הדבר אפשרי מבחינה רפואית,
ואין התנגדות מצד הרופאים. ע"ש. והובאו דבריו ג"כ בס' יקרא דחיי (סי' טו
ס"ד) יעו"ש. אולם לדברינו הנ"ל יש צד גדול להתיר להשהותו אף יותר
מזה. ושו"ר בס"ד בספר תורת היולדת הנדפ"מ ומצאתי (בסי' נז אות ג)
שעמד לדון שם בענין זה, וכתב ג"כ להתיר ע"פ הצדדים הנ"ל דבהיות
והכניסה היתה בהיתר מכח הס"ס דהרוקח, ממילא מה שאח"כ התינוק נולד שם לא
חשיב כהכניסוהו בידים אלא כאילו בא מאיליו, וממילא מכיון דאינו בר הבנה אין חיוב
להוציאו משם, ואפשר להשהותו שם. ולכן עמד להעיר שם עמש"כ הגר"ש ווזנאר
בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סי' רה כצ"ל, ומש"כ שם חלק ד הוא ט"ס)
שכשעברו ימי הסכנה יש להפנות את התינוק מיד מביה"ח, שלא להוסיף טומאת מת
לנולד. ע"ש. אולם בכ"ז כ' שם בס' הנ"ל לעורר בסוף דבריו, דעדין יש
לחשוש שמא בעת שנולד התינוק לא היה שם שום טומאה, ורק אח"כ בזמן שממשיכים
להשהות את התינוק בביה"ח, יכניסו לביה"ח מת, ונמצא שהכשיל את אותו אחד
שהכניס את הטומאה באיסור ספייה, שהרי הוא מכניס טומאה לביה"ח בידים
ועי"כ נטמא הכהן הקטן. ולכן העלה שם לדינא דאע"ג דמותר לאשת כהן להכנס
לבית חולים שיש בו טומאת מת ללדת בו, מ"מ אם נולד כהן זכר יש להוציאו בהקדם
האפשרי מביה"ח. ע"ש. (והנה מה שהביאו בס' "תורת היולדת" הנז'
בשם הגר"ש וואזנר דיש להוציא את התינוק הכהן בהקדם האפשרי מביה"ח,
המעיין בדבריו של הגר"ש וואזנר שם לא ימצא שעמד לעורר בענין זה כלל דלא הסיק
שם אלא לימוד זכות שיכולה אשת כהן ללכת לביה"ח ללדת שם, אולם בענין הא שצריך
להוציאו לוולד בהקדם מביה"ח לא דיבר שם כלל. אולם אולי עמדו לדייק זאת מהא
שכתב לעורר בענין הביקורים שהבעל ושאר הכהנים מבקרים שם בביה"ח דלאו שפיר
הוא. ע"ש. ומזה עמדו לדייק בספר הנזכר דיש לזרז את הוצאתו של הוולד
מביה"ח. וק"ל). ועכ"פ לעיקר דינא הרי מבואר דשרי לאשת כהן ללכת לכל
בי"ח איזה שיהיה ללדת שם. וכן ראיתי גם הלום בשו"ת בצל החכמה ח"ג
(סימן קב) שעמד נמי בנידון זה, אי שרי לאשת כהן שהגיע זמנה ללדת להכנס לבית חולים
כללי ללדת שם, כי בתי חולים אלה שהם גדולים מצוי שם מתים ושמא הולד זכר ונמצא
שמטמאים אותו בידים, ולכן צריכה ללכת לבי"ח קטן או ללדת בביתה מחשש זה של
טומאת מת המצוי
בבי"ח. ואחר שנשא ונתן בזה העלה שם במסקנא נמי לקולא ע"פ דברי
הרדב"ז הנ"ל שכתב לבאר את דברי הרוקח דמתיר מכח הס"ס לאשת כהן
להכנס לאוהל המת אפילו בשהגיע זמנה ללדת, ובפרט שיש להוסיף כאן דהכא בבי"ח
עדיף מאהל המת מפני שיש ספק אם יש שם טומאת מת באותה עת. ובסוף דבריו שם (אות יא)
הוסיף דנראה פשוט שאם אחר שילדה את הולד והוא זכר ונודע שיש שם מת דאין צריך
להוציא את התינוק משם שהרי אפילו אביו אינו מצווה להפרישו כשהוא עדיין קטן.
עכ"ד. ע"ש. והוא כעין דברינו הנ"ל.
ואיברא דיש להתבונן בהערה זו אשר העיר
הרב הנז' בס' תורת היולדת הנ"ל, דאם לא היה כאן טומאה ועכשיו בא אחד והכניס
לכאן טומאה נמצא דאותו אחד נכשל באיסור ספיה לקטן בידים. כי הן אמת דהא דאסרינן
למספי לקטן בידים, אינו דוקא כשלוקח האיסור ומכניסו לפיו של התינוק, או שלוקח את
הקטן ומכניסו לאוהל המת, וכמו שכתבנו מזה בס"ד לעיל (סימן ב ענף א) כי
אע"ג דמהר"ש קלוגר כתב כן בשו"ת קנאת סופרים (בקונטרס ההשמטות לס'
שנות חיים סי' קלד) דאיסור ספיה בידים לקטן דאסור, הוא דוקא כשמכניסו לפיו, אבל
להניח לפניו ולומר לו שיאכל והקטן בעצמו נוטלו ואוכלו אין זה בידים, אלא גרמא
בעלמא ומותר. הד"ר הוא לכל חסידיו דבשו"ת הנ"ל (בקונטרס ההשמטות
לשו"ת טוב טעם ודעת, סי' מז) כתב, דחוזר בו מזה ולעולם אפילו באמירה בעלמא
אסור לומר לתינוק שיאכל ויעשה האיסור דחשיב בידים וכדמוכח מהגמ' דיבמות (קיד
ע"א) דאמרינן התם דאי משכחי להו מייתי להו, ולא קאמר להו בהדיא לאתויי וכו'.
ע"ש. וכן הוא מסקנת הרבה מהאחרונים. ועי' למו"ר שליט"א בשו"ת
יבי"א ח"ב (חאו"ח סי' יג אות ב) שעמד לבאר דאפילו להעמידו ליד
האיסור גרידא ויש חשש שיקחנו מעצמו חשיב כספי ליה בידים. ע"ש. וראה גם בדבריו
בשו"ת יבי"א ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ו). ע"ש היטב. וכבר
ביארנו בס"ד ענין זה בסימן הקודם. יעו"ש. א"כ בפשטות ה"ה נמי
אם מביא זה האחר את הטומאה על הקטן, כנידון הנזכר שלאחר שהתינוק הזה נמצא במחלקה
של ביה"ח, מביאים לשם מת דחשיב מטמא אותו בידים, דכ"ש הוא. מ"מ
בנידון דידן עדין יש לעמוד בזה, כי הנה זה אשר הוא מכניס את הטומאה לאו אדעתה הוא,
שאינו יודע שיש שם כהן אשר עקב הכנסתו את הטומאה למחלקה זו הוא נטמא, וא"כ
הוי כדבר שאינו מתכוין. והא בדבר שאינו מתכוין חזינן פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון
(בשבת כט ע"ב) דלר"י אסור, ולר"ש מותר. וכדאמרינן התם, ר"ש אומר גורר אדם
בשבת מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ והלכתא כוותיה, וכאשר פסק
הרמב"ם (בפ"א מהל' שבת ה"ה) ומרן בשו"ע או"ח (סי' שלז
ס"א). יעו"ש. והנה הרדב"ז בפי' "יקר תפארת" על
הרמב"ם (פ"י דכלאים הי"ח) עמד לדייק מדברי הרמב"ם שם, דרק
באיסורי שבת קיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי, אבל לעולם בשאר איסורים
לא קיי"ל כוותיה. יעו"ש. אולם עי' למו"ר מרן מלכא שליט"א
בשו"ת יביע אומר ח"ד חאור"ח (סי' לג אות ו), שעמד להעיר ע"ז
מדברי הרמב"ם גופיה שכתב בהל' כלאים (פ"י הט"ז) דמוכרי כסות מוכרים
כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו
להתחמם בו, והרי בשבת (מו ע"ב) מוקמינן לה להאי דינא כר"ש דס"ל דבר
שאינו מתכוין מותר, הרי דאף באיסור כלאים שהוא שאר איסורין פסקינן כר"ש. וכן
מצינו נמי בדברי הרמב"ם (פ"ה דנזירות הי"ד) שכתב, דנזיר חופף על שערו בידו וחוכך
בציפורניו ואם נפל שער אינו חושש, שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, והרי האי
דינא נמי כר"ש מוקמינן לה בנזיר (מב ע"א) אלמא דאף בשאר איסורין נקטינן
כר"ש, עכת"ד מו"ר. ע"ש. והן אמת כי ראיתי הלום לרב אחאי גאון
בשאילתות (פר' אמור שאילתא קה) שכתב, ובשבת הוא דסבירא לן כר"ש, אבל בכל
התורה כולה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור. ע"ש. ועיקר טעמו דרב אחאי
הוא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, והכא שלא מתכוין שרי, משא"כ בשאר
איסורים. וכן ביארו נמי התוס' בשבת (קי ע"ב ד"ה תלמוד וכו') את דברי
השאילתות הללו. אולם עי' בתוס' והרא"ש והר"ן בשבת (שם) שעמדו לדחות את
דברי השאילתות מכמה סוגיות. ע"ש. וראה גם בתרומת הדשן (סי' חצר). ע"ש.
וע"ע בהעמק שאלה להנצי"ב על השאילתות (שם אות ה) במש"כ ליישב את
דברי השאילתות. ע"ש. וראה גם בחי' הר"ן עמ"ס סנהדרין (פ"ד ע"ב) שהביא לחלק בשאר
האיסורים בין איסור לאו דבהא קיי"ל כר"ש, לאיסורי מיתה דבהא לא
קיי"ל כוותיה. ע"ש. וראה גם באנצ"ת (כרך ו עמוד תרלז) מש"כ
בזה. ע"ש. ואמנם אע"ג דלעיקר דינא קיי"ל כר"ש דדבר שאינו
מתכוין מותר, ואף בשאר איסורים. מ"מ היכא דהוי פסיק רישא שיעשה האיסור בודאי
בהא קאמרינן דאף ר"ש מודה דאסור, וכדהא דאיתא בשבת (עה ע"א) מודה
ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. ע"ש. ולא רק באיסורי שבת אמרינן הכי אלא אף
בשאר איסורין, דהכי אמרינן בשבת (קלג ע"א) גבי מצורע בהרת שעל בשרו אסור
לחתוך אותה אפילו שאינו מתכוין לטהרו אלא לאיזה צורך אחר, משום דהוי פסיק רישא ולא
ימות. וכן אמרינן נמי בגמ' נזיר (מב ע"א) דנזיר אסור לסרוק שערו במסרק אפילו
לר"ש שהרי זה פסיק רישא ולא ימות שמשיר את השיער בודאי, וכ"פ
הרמב"ם בהל' נזירות (פ"ה הי"ד). ע"ש.
אולם הנה בפסיק רישא באיסור
דרבנן, מצינו פלוגתא דהראשונים, דבתרומת הדשן (סי' סו) מבואר, דבאיסור דרבנן כל
שאינו מתכוין אע"פ שהוא פסיק רישא דניחא ליה מותר. וכן מבואר נמי בדברי
המאירי בחי' לשבת (כט ע"ב) בשם יש מוסיפים, וכן הוא דעת הרא"ש מלוניל
בתשובה שהובאה בס' אוהל מועד (הל' שבת דרך ד נתיב ד), וההשלמה בשבת (מ ע"ב),
ורבינו מאיר המעילי בס' המאורות (שבת מ ע"א), והאור זרוע ח"ב (סי' עח
סוף אות ה), והשלטי גיבורים (בפכ"ב דשבת) בדעת רש"י, וכ"כ גם
הפר"ח (בליקוטי אור"ח) ושער המלך (בפכ"ה מהל' שבת הכ"ד) בדעתו
של רש"י ועוד. אולם עי' במג"א (סי' שיד סק"ה) שכתב לאסור בזה
דלעולם אפילו באיסור דרבנן היכא דהוי פסיק רישא אסור. וגם החת"ס בתשובה
(חיו"ד סי' קמ) הסכים בזה עם המג"א, וכן עומדים עוד אחרונים בשיטה זו.
ובאמת כן היא ג"כ שיטת תוס' בשבת (קג ע"א) סוד"ה לא צריכא,
ור"י בתוס' ביצה (כג
ע"א) ד"ה ישלש, והרא"ש בבכורות (פ"ג סי' ה) והרשב"א בחי'
לשבת (קכ ע"ב), והר"ן בשבת (סו"פ יד) ועוד. וע"ע מש"כ
בזה מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח (סי' לד אות
לב) ובס' לוית חן (אות לט). ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללים (מער' פ כלל כח),
ובאנצ"ת (כרך ו עמוד תרנא) מש"כ בזה ג"כ. ע"ש. מ"מ נראה
דדעת מרן היא להקל בזה וכדעת תרומת הדשן ודעימיה, שהרי כתב בשו"ע אור"ח
(סי' שיד ס"א) אם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי
אינו מתכוון להוסיף. וביאר המשנ"ב (שם סקי"א) דמרן ס"ל דאע"ג
שע"י הכנסתו והוצאתו הוי פסיק רישא שבודאי יתרחב החור אפ"ה כיון דעיקר
איסורו הוי מדרבנן (שעושה נקב והוי בנין וסתירה בכלים), ס"ל דשרי כיון שאינו
מתכוון. ולעומת זה דעת הרמ"א לחלוק, דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום,
שעי"ז נתרחב קצת מותר, משום דאז לא הוי פסיק רישא. אבל בלא"ה אסור דהוי
פסיק רישא שעושה נקב ופתח בחבית. ע"ש.
וממילא לפ"ז הכ"נ יש לומר
בנידון דידן הכא, דהרי חזינן במסקנא דכל שהוא דבר שא"מ באיסור דרבנן, אפילו
הוי פסיק רישא דניחא ליה דשרי. א"כ יש לומר דאין לחוש נמי להא דשמא עד עתה לא
היתה כאן טומאה, ובזמן השהיית התינוק יכניס מי שהוא טומאה לשם, ונמצא מטמא את
התינוק בידים, דהרי לפי המבואר האי טומאה הוי מדרבנן, לפי המבואר בדברי הש"ך
יו"ד (סי' שעב סק"ב) כיון שאינה באותו אהל ממש, [ובפרט לדעת הש"ך
ביו"ד (סי' שעא סקט"ו) דס"ל שאם דלת החדר שהכהן נמצא בו הוא סגור,
הטומאה אינה נכנסת לשם, ואינו נטמא כלל. שכתב שם, דכהן שנמצא בבית שהדלתות
והחלונות שלו סגורים, באופן שאין פתח פותח טפח, ובחלון אין נקב כמלוא פונדיון.
ושמע שיש מת בשכונתו אסור לו לפתוח הדלת ולצאת שלא תכנס הטומאה, אלא ישאר שם כמו
שהוא עד שיוציאו המת, כי כל זמן שאין פותח טפח אין הטומאה נכנסת. ע"ש. ואמנם
דהט"ז (שם סק"י) עמד לחלוק ע"ז וכתב, דדלת וחלונות אינם חוצצים בפני
הטומאה, ובפרט שהם תלויים על צירים של ברזל. ע"ש. מ"מ עי' בשו"ת
מהרש"ם (ח"ב סי' רלג) בד"ה אולם באם וכו', שהביא לעוד פוסקים
דס"ל בזה כהש"ך, וגם מבתרי אמרותיו משמע דדעתו נוטה לדעת הש"ך. ע"ש
היטב. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין חיו"ד (סי' שעא ס"ד)
שג"כ עמד שם על דברי הש"ך והט"ז, וכתב דהרבה מהפוסקים דחו את דברי
הט"ז והסכימו עם הש"ך ומהם מהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סי'
רכג), והפנים מאירות (סי' נג), וגם איהו גופיה עמד להסכים שם עם הש"ך והביא
ראיות לדבריו. ע"ש. ועי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חיו"ד (סי'
צד - צו) שכתב שם, דאפילו אם יש בדלת חלון זכוכית הרי היא חוצצת בפני הטומאה, דכלי
זכוכית פשוטין הן טהורים כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ב דכלים ה"ה), וגם
היא מחוברת לקרקע ואינה מקבלת טומאה. ע"ש. וראה גם מש"כ בענין זה
הגרצ"פ בשו"ת
הר צבי חיו"ד (סוס"י רפג), בענין אם דלת שיש לה צירי ברזל חוצצת בפני
הטומאה. ע"ש]. ומכיון שכן אף דהוי פסיק רישא, מ"מ הוי באיסור דרבנן
דשרי. ולכן נמצא שאף שזה הכניס עתה את הטומאה, מ"מ לאו איסורא קעביד ונמצא
שלא נכשל. ומה גם דהוי רק ספק פסיק רישא, דשמא לעולם היתה כאן טומאה עוד קודם לכן,
ונמצא שזה לא הוסיף כלום. והרי בכה"ג דהוי ספק פסיק רישא מבואר בט"ז
אור"ח (סי' שטז סק"ג), דשפיר חשיב דבר שאינו מתכוון דשרי לר"ש,
ואפילו באיסורא דאוריתא, שכתב שם, מותר לסגור בשבת תיבה קטנה שספק יש שם זבובים,
דאע"ג דאם בודאי היו שם זבובים הוי פסיק רישא שהרי ודאי יצודו ע"י
סגירתה, עתה שיש ספק בדבר לא הוי פסיק רישא, אלא רק דבר שאינו מתכוין דשרי
לר"ש. ע"ש. ועי' בביאור הלכה (סי' שטז) ד"ה ולכן יש להזהר, שעמד
לפלפל בדברי הט"ז וסוף דבר הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן במלחמות פרק כירה
(מא ע"ב) בענין
מיחם שפינהו וכו', ע"ש. וראה להרב בן איש חי שנה שניה (פר' וארא סעיף ו) שפסק
ג"כ כדעת הט"ז. ע"ש. וע"ע למו"ר שליט"א בשו"ת
יביע אומר ח"ג (חאור"ח סי' כ אות י) שהאריך למעניתו בדברי הט"ז
הללו. ע"ש. וראה גם בדבריו בס' לוית חן (אות מא) מש"כ בזה עוד.
ע"ש. וראה לגאון רע"א בחי' לשו"ע יו"ד (סי' פז ס"ו),
שכתב להתיר ע"פ דברי הט"ז הללו גם בשאר איסורים. דכתב שם, שלפי דברי
הט"ז מותר לחתות באש שתחת קדירת עכו"ם שיש ספק שמא יש בה בשר וחלב, כל
שאינו מתכוון לבשל, שאע"פ שכשמחתה בודאי יתבשל והוי פסיק רישא, מ"מ כיון
שיש לו ספק אם יש כאן בשר וחלב אין זה בכלל פסיק רישא אלא הוי דבר שאינו מתכוון.
ע"ש. ומ"מ בנידון דידן בלאו הכי מצינו בזה צד קולא משום דלא הוי אלא
פסיק רישא בדרבנן דלדעת מרן שרי. וק"ל. ועתה ראיתי בקונטרס כללי ט"ל
מלאכות להר"מ הלוי יצ"ו הנדפ"מ שכתב שם (בהערה 18), דאף
לפי המבואר בדברי מו"ר
שליט"א בשו"ת יביע אומר הנ"ל (ח"ד סי' לד אות יא) שעמד לסתור
את דברי האחרונים דס"ל לאסור פסיק רישא דניחא ליה בדרבנן, מ"מ לא סמך על
זה להתיר בשופי אלא בצירוף עוד צדדים להקל. ע"ש. והן אמת דהמעיין היטב בדברי
מו"ר שליט"א בספרו לוית חן הנדפ"מ (סי' לט) ישר יחזו פנימו
דס"ל לסמוך על דברי הפוסקים דס"ל להתיר, נמי במקום שיש בו צורך, וזה גם
בלא צרוף. וכאשר כתב שם, דיש לסמוך עליהם כשיש צורך בדבר, ובפרט שגם מרן
בשו"ע סובר כן וכמש"כ המשנה ברורה עכ"ל. וגם בקונטרס הנ"ל
הביא שם בסוף דבריו (בהערה הנ"ל) ששמע מפ"ק דמרן שליט"א שאמר דאין
לסמוך להתיר בפ"ר בדרבנן אלא כשיש צרוף נוסף, או במקום צורך גדול מאוד.
ע"ש. והוא כדב"ק הנ"ל שכתב בס' לוית חן, ופלא שהיה צריך להביא
דברים בע"פ כשהם דברים שבכתב, וגם לא ציין עליהם כלל.
ועכ"פ לפי מה שהבאנו הכא את
דעת הש"ך דס"ל שכל שהחדר שהכהן נמצא בו הוא סגור הרי זה חוצץ בפני
הטומאה שלא תכנס לשם כלל, שפיר הוי, דיש לנו כאן צרוף גדול לקולא, דדילמא אמרינן
כהש"ך שאין טומאה נכנסת לכאן כלל לחדר שהתינוק הכהן נמצא בו כיון שהדלת שלו
סגורה, ועוד דאפילו נימא דנכנס דאין הדלת חוצצת הרי אין זה אלא טומאה מדרבנן לדעת
הש"ך (בסי' שעב סק"ב) והוי פסיק רישא בדרבנן דחזינן להני אשלי רברבי
רבותינו הראשונים ארזי הלבנון אשר העלו להתיר בזה ואף בפסיק רישא דניחא ליה.
ובענין פסיק רישא בדרבנן ע"ע מש"כ בזה באנצ"ת (כרך ו עמוד תרנד),
והגרב"צ אבא שאול שליט"א בשו"ת אור לציון (סי' כה). ע"ש.
[ולגבי דעת הש"ך (בסי' שעב סק"ב) דס"ל
דהוי טומאה דרבנן אף דחזינן דהפוסקים עמדו לעורר בדבריו ולאפלוגי עליה, מ"מ
אפילו נימא דלעיקר דינא לא נקטינן כוותיה הרי לס"ס בודאי מצרפינן ליה
וכמש"כ מו"ר שליט"א בשם הזבחי צדק ח"ב (סי' קי אות קנח) בשם
האחרונים בכמה דוכתי דאפילו דעה שהיא דחויה מההלכה, ואפילו היא סברת מיעוט נגד רוב
מצרפינן לה לס"ס, עי' בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' לג אות
טז), ובהגהותיו של מו"ר שליט"א בס' כף החיים להגרי"ח סופר
חיו"ד (סי' קיז סוף סקי"ט). ע"ש. וגם עוד יש לומר כי הנה אע"ג
דשנינו במשנה (פ"ו דטהרות מ"ד) כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספיקות
ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור ובנידון דידן לכאורה נימא הרי ענין הטומאה הוא
בתוך בית חולים דהוי רשות היחיד וכיצד אנו מצרפים בזה ספיקות לקולא הא הוי ספק
טומאה ברשות היחיד, אולם עי' בשו"ת עט סופר להג"ר עזרא הכהן טויל
(בחיו"ד סוס"י ד) שעמד בכיוצא בזה בענין ביהכ"נ ששמעו שקברו מת
מתחת מקצת עובי ההיכל מבחוץ ומרננים שאסור לכהנים להכנס לביהכ"נ הזה, ואחר
שהביא שם ס"ס לקולא כתב ע"ז דכל כה"ג לא חשיב ספק טומאה ברשות
היחיד אע"ג דהוא לגבי ענין ביהכ"נ, כיון שכל מקום שיש רשות לרבים להכנס
ולצאת בו נקרא רשות הרבים לענין טומאה. ע"ש. וממילא הכ"נ בנידון דידן
הרי בית החולים הוא נמי מקום שיש רשות לרבים להלוך בו, וכאמור דכל כהאי גוונא חשיב
רשות הרבים לענין טומאה. ובאמת כעין זה מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ם
(בפ"כ מאבות הטומאה ה"ג) שכתב שם, יש מקומות שאע"פ שהן רשות היחיד
לשבת הרי הן כרשות הרבים לענין טומאה ואלו הן וכו' וחצר שהרבים נכנסין בפתח זה
ויוצאין בפתח אחר וכו' והבימוסות והמרחצאות הרי הן כרשות הרבים לטומאה. ע"ש.
הרי דכל מקום שהרבים מהלכים בו חשיב רשות הרבים לענן טומאה. וראה גם בס' שערים
המצויינים בהלכה ח"ד (סי' רב בקונטרס אחרון סק"ו) שג"כ דן התם
בענין ספק טומאה בבית חולים ואחר שהביא שם ענין ס"ס לקולא הוסיף וכתב
דביה"ח דין רשות הרבים יש לו לענין טומאה דאמרינן ספיקו טהור. ע"ש. הן
אמת כי הנה הלום ראיתי לצל"ח בחידושיו לברכות (יט ע"ב) ד"ה ורוב
ארונות וכו' שעמד בדברי הגמ' דהתם מדגלין ע"נ ארונות וכו' דרוב ארונות יש בהם
חלל טפח, דמדוע הוצרך לומר דיש בהם טפח, אלא כיון דאם אין בהם טפח א"כ טומאתם
מדאורייתא ואיך התירו משום כבוד הבריות. אמנם הוקשה לו ע"ז דמדוע צ"ל
"רוב" הרי אפילו מחצה על מחצה סגי דהוי ספק טומאה ברשות הרבים דטהור,
אלא תירץ שם די"ל לפי מש"כ התוס' (שם בד"ה מדלגין) דהיינו הכיסוי
שע"ג הארון וכו' וא"כ לפ"ז כיון שלענין טומאה וטהרה כבר אין כאן
שום נפקותא דבודאי נטמא זה הדולג והספק הוא רק לענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו
או לא ואין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספיקות באיסורין שספק תורה לחומרא,
ולכן נקט רוב. ע"ש. וא"כ לפ"ז הכ"נ יש לומר דהא כהנים בזמן
הזה שכבר נטמאו ואין נפקא מינה לענין טומאה אלא לענין איסור שכהן מוזהר עליו האם
מוזהר בכה"ג או לא, וממילא לית לן הכא דין ספק טומאה ברה"ר טהור אלא הוי
ככל ספיקות דספק דאורייתא לחומרא. וק"ל. אולם עי' לחת"ס בתשובותיו
(חיו"ד סי' שלז) שכתב שם דכיון דהתורה סוף סוף אפקה האיסור בלשון טומאה
א"כ תמיד הספק הוא מצד הטומאה ואמרינן ביה ספק טומאה ברשות הרבים טהור
אע"ג שהעיקר הוא אם הכהן מותר לו להטמא או לא. ע"ש. וראה גם בס' שערים
המצויינים בהלכה ח"ד (סי' רב בקונטרס אחרון אות ו) מש"כ בזה עוד, והביא
שגם בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' לט) כתב כעין דברים אלו דכיון
דאפקה רחמנא בלשון טומאה אף בזמה"ז דהכהנים כבר טמאים ואין הספק אלא מצד אם הכהן
מוזהר בטומאה זו, אפ"ה דינינן ליה כספק טומאה דברה"ר טהור. ע"ש].
וממילא לפי כל האמור יש לומר הכא
דהרי הא דאסרינן למספי לקטן איסורא בידים הוא דוקא במתכוין, אבל כי הא שאינו
מתכוין להכשילו ולטמאותו והוי פסיק רישא בדרבנן, אה"נ דליכא איסורא.
וא"כ נמצא דאף דמשהה התינוק בבי"ח, ויכניסו רק עתה טומאה דאינו מכשילו
לזה, משום דדבר זה לאו אדעתיה והוי דבר שאינו מתכוין דשרי בכגון דא. וק"ל.
וגם יש לדון הכא, דדילמא חשיב ליה בגדר מתעסק בזה שהוא מכניס את המת בלא ידיעה שיש
כאן כהן כלל, עי' בביאור הלכה (סי' שטז ד"ה חייב) שעמד לבאר בדברי מרן (שם
סעיף ה) שכתב, צבי שנכנס לתוך הבית ונעל אחד בפניו חייב. וכתב ע"ז
הביאה"ל, ודוקא כשידע בעת הנעילה שצבי בתוכו, אבל אם אח"כ נודע לו שיש
שם צבי פטור, דזה דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר, דאנוס הוא. [והוא גדר
מתעסק המבואר בגמ' בפסחים לג ע"א. ע"ש], ואפילו אם נתכוין אח"כ שלא
לפתוח הדלת עד הערב משום הצבי ג"כ אין איסור בדבר. וה"ה בישב על הפתח ולא ידע שצבי
בתוכו, ואח"כ נודע לו שיש שם צבי, מותר לו לישב ולשמור עד שתחשך מפני שקדמה
צידה למחשבה [הרמב"ן בליקוטיו]. ע"ש. והכא נמי הרי הכניסה עם המת היא
בלא שום ידיעה ואף שאח"כ יוודע לו לית לן בה. וע"ע בס' מועדים וזמנים
להר"מ שטרנבוך ח"ז (סי' רח הערה ב) שעמד לדון בענין מתעסק לגבי אכילת
לחם בימות הקיץ שכמעט א"א להנצל שלא יהיו בהם תולעים, והעלה להתיר בזה משום
שאינו יודע שיש שם תולעים וחשיב כמתעסק. ע"ש. ואכמ"ל בענין זה.
וזה בודאי אין לחשוש מכך שמשהים
את התינוק בבי"ח, שמא מקודם היה שם רק מת אחד ועתה ע"י שמשהים אותו
מתווספים שם עוד מתים, וזו תוספת טומאה. דהא ליתא, דכיון שהוא כבר נמצא באוהל המת
שוב כמה שיוסיפו שם עוד מתים רח"ל אין זה מעלה ומוריד, וכאשר כתב כיו"ב
הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' רפב) שכתב התם אודות עובדא
דהוה באשת כהן שנפטרה והכניסוה לבית הטהרה והובא שם גם ילד מת של איש אחר ושאלו אם
מותר לבעלה להכנס בבית זה לקיים מצות "לה יטמא", וכתב ע"ז הרב שם
דלכאורה ליכא בכה"ג משום הוספת טומאה ושרי ליה להכנס שם אע"ג דאיכא עוד
מת אחר אלא דיהיה מחוייב לצאת ראשון טרם שיוציאו אשתו משם, דאם ימתין עד שיוציאוה
הרי הוא מטמא עצמו לילד בלבד. ועמד לבאר עפ"ז הא דאיתא בסליחות ליום הכיפורים
[לפי נוסח בני אשכנז] גבי רבי ישמעאל כהן גדול שנטל את ראשו של רשב"ג וצרח
עליו כשופר וכו' ולכאורה איך טימא עצמו בטומאת מת דאין זה לצורך, אלא די"ל
דמיירי כשהיה בבית תחת הגג ובלא"ה היה באהל המת, ובזה דנגע בו לא היה הוספת
טומאה כלל. ע"ש. עכ"פ חזינן מפורש בדברי הרב ז"ל דס"ל דכל
שבלא"ה כבר הכהן נמצא באוהל המת ליכא שום הבדל אם יכניסו לשם עוד מתים, ועי'
בהערות ומילואים שבסוף הספר שם (עמוד רס) שהרב המגיה כתב לבאר מדוע אין לומר כאן
דאיכא ביה משום ריבוי בשיעורין כהא דאיכא בענין שבת שאם צריך לב' תאנים כגון לחולה
שיש בו סכנה דשרי לתלוש ויש לו עוקץ של ב' תאנים ועוקץ של ג' תאנים לא יתלוש את של
השלוש אע"ג שהוא במעשה אחד כיון שהוא מרבה בשיעורין, דיש לחלק דהתם האיסור
הוא בתלישה ולכן אם אינו צריך אלא לב' ותולש של ג' ניכר הריבוי בתאנים הללו
שהאיסור בתלישתן אע"פ שהוא עושה פעולה אחת. אבל לענין טומאה שהאיסור הוא במה
שנטמא הכהן ועל הכהן הנטמא אין שום היכר של ריבוי בין אם הוא נטמא ממת אחד או משנים והריבוי הוא רק מצד המת
המטמא, לכן אין כאן בזה משום ריבוי בשיעורין. עכ"ד. ע"ש. מילואים
המורם מכל האמור: ראוי לאשת כהן
מעוברת שלכתחילה תלך ללדת בבית חולים אשר מחלקת היולדות מופרדת משאר המחלקות, כך
שגם אם תלד זכר לא יהיה חשש של טומאת מת במקום. ג אולם באופן
שיש ליולדת צורך ללדת דוקא בבי"ח אשר יש בו חשש זה של טומאת מת, כגון מחמת
שנמצאת במעקב וטיפולים אצל הרופאים שבאותו בי"ח וכל כיו"ב, אכן יכולה
ללכת ללדת שם, וכן יכולים להשהות בו אח"כ ג"כ את התינוק (הזכר) ככל
הצורך הדרוש לטיפולו. ואם מצב בריאותו של התינוק מאפשר את שיחרורו מביה"ח,
ראוי להקדים את הוצאתו ככל האפשר. מילואים
ואמנם לפי דברינו הנ"ל, יש
לצדד לקולא שגם במקום צורך כל שהוא משום נוחיות היולדת וכדו', דיש להתיר לה את
הלידה בבי"ח כזה שיש בו חשש טומאת מת, וכן את השהיית התינוק בתוכו אח"כ
ככל צורכו. אולם כאמור ראוי להחמיר בזה כמה שאפשר, והכל לפי ראות עיני המורה, אשר
עליו ישרה רוח הבורא.
עמדנו ע"ז גם בסוף הענין כאן
(עמוד קנא). יעו"ש. ויש עוד לפלפל בזה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi