למעלה
סימן ג ב"ה פעיה"ק ירושלים תובב"א, יום ה' כ"א אלול, "ולטוטפת בין עיניך". (תשס"ב). לפ"ק.

עובדא הוה ואתא קודמא, בענין ראובן שהשאיל מכשיר חשמלי משמעון, ופשע ראובן במכשיר הזה ונפל מידו ונשבר ממנו חלק, באופן שהוא ודאי חייב לשלם על תיקונו, ואכן ראובן מוכן לשלם על תיקון מכשיר וה, אולם כיון ששמעון קנה מכשיר זה מחו"ל אחריות התיקון על המכשיר היא בחו"ל ורק שם יודעים לתקנו היטב, ועל כן צריך לשלוח אותו לשם, והסכימו ראובן ושמעון בניהם, ששמעון ישלח את מכשיר זה לחבירו לוי הנמצא בחו"ל, והוא יקח את מכשיר זה לחברת היצור של המכשיר כדי שיתקנו אותו, והוצאות המשלוח יהיו על ראובן שהסכים לשלם אותם כמתחייב. והנה בעת ששמעון שלח את המכשיר הזה לחו"ל, צירף שמעון בתוך חבילת המשלוח עוד חפצים ומסמכים אחרים שאין להם שום קשר למכשיר זה שהיה צריך לשלוח בלאו הכי ללוי עקב המשא ומתן שיש לו עימו וקשרי המסחר והעסקים שיש בניהם, ותוספת משלוח חפצים אלו לא שינתה כלל את מחיר המשלוח, ממה שהיה שולח את המכשיר הזה לבד ללא תוספת חפצים ומסמכים אלו, באופן שבין אם היה מוסיף אותם או לא מוסיף סכום המשלוח היה נשאר אותו הדבר. והנה כשנודע דבר זה לראובן התרעם מאוד על שמעון בטענה שכיון שאף הוא נהנה מן המשלוח הזה, והוצאות המשלוח היו יקרים מאוד לכן היה עליו להשתתף איתו בחלק מהוצאות המשלוח, כיון שכאמור אף הוא נהנה ממשלוח זה, ולכן על אף שתוספת המשלוח הזה לא שינה את מחיר המשלוח, מכל מקום כיון שנהנה ממנו היה עליו לשאת עימו בהוצאות. ועתה תובע בזה ראובן את שמעון כדי שישא עימו בהוצאות המשלוח, ולפחות בחלק מהם. ושמעון טוען כנגד זה, דכיון שהוספת חפצים ומסמכים אלו לא הוסיפו על מחיר המשלוח מדוע שישא בהוצאות המשלוח, הרי מה שהוסיף את חפציו למשלוח הזה לא העלה ולא הוריד ממחיר המשלוח. ונפשם לשאו'ל הגיעה לדעת הצדק עם מי, ואת המעשה אשר יעשון, אם לחייב את שמעון או לא.

תשובה: גרסינן בגמ' מסכת בבא קמא (כ ע"א) א"ל רב חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר מאי מילי מעלייתא, א"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך, היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר, אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר, לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי, מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית, א"ל מתניתין היא וכו'. וביארה הגמ' דפלוגתא היא, דרמי בר חמא ור' אבהו בשם ר' יוחנן אמרו צריך להעלות לו שכר כיון שנהנה, ור' אמי ורב כהנא בשם ר' יוחנן אמרו אינו צריך להעלות לו שכר, וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו. ופרש"י : בתחומא - לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. וזה לא חסר - דלא עביד למיגר זה שהדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר. זה לא נהנה - דהא שכיחי ליה בתים בחנם. וזה לא חסר - דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור. זה נהנה - שהרי היה לו לשכור בית אחר. וזה חסר - דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני. דלא קיימא לאגרא וגברא רעביר למיגר - דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר. מאי חסרתיך - הא בלאו הכי לא מוגרת. ע"ש. וחזינן דעיקר הא דמספקא הכא לגמ' הוא בחצר שלא עומדת להשכרה וגברא דעביד למיגר שצריך בלא"ה להשכיר, ובהא איכא פלוגתא, האם צריך לשלם על הנאה זו שנהנה כיון שלא חיסרו כלום. והנה בטעם מ"ד דפוטר עי' בפני יהושע במס' בב"ק שם (כ ע"א) שכתב לדקדק לדעת התוס' (שם ד"ה זה) דהוא משום שאחרי שכבר דר בו ולא החסירו כלום הרי אין ענין התשלומים אלא על העבר, וא"כ יש לפוטרו על כך שכל כי האי הוי כענין שכופים על מידת סדום. יעו"ש. ובאמת שכדברי הפני יהושע מוכח נמי מדברי התוס' במס' בבא בתרא (יב ע"ב ד"ה כגון) שכתבו שם, ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר וכו'. יעו"ש. ומשמע דאכן טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר הוי משום דכופין על מידת סדום. ועי' עוד נמי בדברי הרמב"ם בהל' שכנים (פ"ז סוף הלכה ח) שכתב שם, מי שהיו לו חלונות למטה בכותלו ובא חבירו לבנות בפניהן ואמר לו אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו הרי זה מעכב עליו ואומר לו בעת שתפתח החלונות תרעיד את הכותל ותקלקל אותו, ואפילו אמר אני אסתור כל הכותל ואבנה אותו לך חדש ואעשה בו חלונות למעלה ואשכור לך בית שתדור בו עד שאבנה יכול לעכב עליו ואומר לו אין רצוני שאטרח ממקום למקום, לפיכך אם לא היה שם טורח כלל ואין צריך לפנות אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חבירו סותם חלון זה שלמטה ממנו ועושה לו חלון מלמעלה שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום כופין עליו. ע"ש. וחזינן שהרמב"ם תלה ענין זה של זה נהנה וזה אינו חסר בטעם זה של כופין על מידת סדום. ואולם עי' בחידושי ר"ש שקופ במס' בבא קמא (סי' יט) שכתב לבאר טעם הפוטרים בזה מפני שלא מצינו שחייבה התורה אלא כשמזיק ומחסר דבר מחבירו, אבל על הנאה בלבד בלא חסרון לא חייבה התורה. ע"ש. וכ"כ כיו"ב נמי בס' לבוש מרדכי במס' בבא קמא (סי' טו). יעו"ש שהאריך לבאר בזה ותלה טעם זה במחלוקת האמוראים. ע"ש.

והנה מצינו בגמ' (שם) עוד טעמים מדוע אינו צריך להעלות לו שכר על מה שהשתמש בבית, רב סחורה אמר רב הונא משום שנאמר (ישעיה כד יב) "ושאיה יוכת שער", ופרש"י שבית שאין בני אדם דרים בו מזיקים מכתתים שעריו, וזה שדר בו הועיל שלא יוזק הבית. ע"ש. ובשיטה מקובצת שם הביא בשם ר"מ מסרקסטה שאויר הדרים בבית והבלם מחזקים הקורות והנסרים של הבנין וכשאין דרים שם הם מתקלקלים. ע"ש. ורב יוסף הביא טעם מפני שבית שהוא מיושב ישובו קיים, שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו. ע"ש. (ויש נפק"מ בין הטעמים עי' ברש"י שם, וכן בחידושי מהר"ם מלובלין בגמ' שם. יעו"ש). ועי' בשיטה מקובצת בגמ' דבב"ק (שם) שהביא לבאר בשם רבינו ישעיה דהני אמוראי שנתנו טעם אחר מדוע יש לפוטרו כיון שבעל הבית נהנה ממה שזה גר שם וכו', הם חולקים על האמוראים שאמרו בטעם הפטור מפני שזה נהנה וזה לא חסר, דאם לא כן לא היו צריכים לומר שבעל הבית נהנה מדירתו של זה שנכנס לשם. יעו"ש. ובאמת כן הוא מבואר נמי בדברי רבינו יונה בעליות דרבינו יונה למס' בבא בתרא (ה ע"ב). ע"ש. וע"ע נמי באור זרוע בפסקי מס' בבא קמא (סי' קכ קכא) שג"כ משמע מדבריו הכי, דהני אמוראי שאמרו טעם אחר פליגי. יעו"ש. ואולם עי' ברא"ש במס' בבא קמא שם (פ"ב סי' ו) שכתב לפרש דהני אמוראי לא חולקים, ולא נתנו טעם זה שבעה"ב נהנה כאן אלא לתוספת סעד, כלומר לא זו בלבד שהוא פטור מפני שזה נהנה וזה לא חסר, אלא אפילו טובה עשה לו שמנע את ביתו מלהיסתר. ע"ש. וכן הסכים לפירוש זה גם מהרש"ל בים של שלמה מס' בבא קמא (סי' טז). יעו"ש. ועי' נמי בערוך השלחן (סי' שסג סעיף טו) שג"כ כתב לבאר הכי. יעו"ש. (וע"ע בנימוק"י במס' בב"ק (שם) שכתב ג"כ לפרש כיו"ב דלא פליגי, והכא דהוצרכו לטעמא שבעה"ב נהנה ממנו, כיון שיש כאן קצת חסרון לבעה"ב שמשחיר את כתליו, וע"י כך שבעה"ב נהנה ממנו נהיה הדבר שוה, ושוב יש לומר זה נהנה וזה לא חסר. ע"ש. ועי' נמי בלחם משנה הל' גזילה (פ"ג ה"ט) במה שעמד לבאר את דבריו של הנימוק"י. יעו"ש. ועי' עוד נמי בחידושי הרשב"א במס' בב"ק (שם ד"ה אמר ר"ה) שג"כ כתב לבאר כיו"ב שהני אמוראי הוצרכו לטעם של טובת הבית כיון שיש קצת הפסד במה שדר שם מחמת דריסת רגלי הדיירים, ובכך דאמרינן שנהנה ממנו נהיה הדבר שוה. יעו"ש). ובפשטות לפי הסוברים דפליגי הני אמוראי שאמרו הטעם כיון שמהנהו לבעה"ב וכו', יוצא לכאורה דדוקא במקום שיש לו הנאה אז אמרינן דאין הנהנה משלם, הא לאו הכי כשלא נהנה בעה"ב לא אמרינן להאי מילתא דזה נהנה וזה לא חסר דיהיה פטור.

והנה הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה (פ"ג ה"ט) פסק וכתב בדין זה וז"ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר, ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. ע"ש. וחזינן שהרמב"ם הביא את הטעם לפוטרו דהוא משום זה נהנה וזה אינו חסר בלבד, ולא הזכיר מה שבעה"ב נהנה ממנו. ועי' נמי בדברי מרן בשו"ע חו"מ (סי' שסג ס"ו) שג"כ כתב כיו"ב, וז"ל : הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. יעו"ש. והן אמת דעי' ברי"ף במס' בבא קמא (שם) שהביא בדבריו אף את הטעם שיש בזה תועלת לבעל הבית, שכתב שם, אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום שנאמר "ושאיה יוכת שער" וכו', רב יוסף אמר ביתא דמיתבא יתבא וכו'. יעו"ש. והרי שהביא את הטעם שבעה"ב נהנה כאן מדבר זה. ואולם עי' בנימוקי יוסף (שם) שכתב לבאר בזה בשם הרמ"ה דלעולם עיקר טעמא הוי שפטור משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, אלא כיון שיש כאן חסרון של שחרות הכתלים, להכי אמרינן דכנגד הפסד זה איכא ליה ריוח לבעל הבית משום שאיה יוכת שער וכו', וממילא הוי שוה בשוה, ועל כן יש לפוטרו משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר. יעו"ש. ואולם באמת עי' בעליות רבינו יונה למס' בבא בתרא (דפוס ירושלים תשכ"ו עמ' כב) שפסק שם בענין זה נהנה וזה אינו חסר דיהיה חייב, אלא א"כ יש הנאה לבעה"ב דאז פטור, אבל אם אין הנאה יהיה חייב. יעו"ש. וע"ע נמי בחידושי הראב"ד במס' בבא קמא (צז ע"א) והביאו הרשב"א בחידושיו למס' בבא קמא (כ ע"ב) שכתב לבאר בהא דאמרינן שיש כאן הנאה לבעל הבית במה שזה התיישב בביתו, דאין זה אלא דוקא כשדר בו בתורת שאלה, אבל אם ירד לשם בתורת גזלנות חייב להעלות לו שכר, שבגזילה לא אומרים ניחא ליה שיתיישב זה בביתו. יעו"ש. ובאמת צ"ב בדעתו של הראב"ד בזה האם ס"ל שבכל זה נהנה וזה אינו חסר אינו פטור כשאין הנאה לבעה"ב, או שדוקא כיון שלא ניחא לו בישוב הבית על כן חייב משום הקלקול כדביאר הנימוק"י הנ"ל. וק"ל. ועכ"פ לעיקר דינא הרי מתבאר מדברי הרמב"ם ומרן בשו"ע הנ"ל דס"ל דעיקר הטעם לפטור את הנהנה הוא משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, וממילא כל דהוי הכי שזה נהנה וזה אינו חסר יש לפטרו, ואע"ג שאין בזה ריוח לבעה"ב, שהרי הרמב"ם ומרן לא הזכירו תנאי זה, וא"כ לכאורה בנידון דידן נמי יש לומר כן, דאע"ג שראובן משלם את דמי משלוח החבילה, מ"מ מה ששמעון דחק והכניס בחבילה זאת עוד דברים הנצרכים לו למשלוח, ודבר זה לא גרם לתוספת תשלום כלל, אין לתובעו על כך שעשה זאת דהא זה נהנה וזה לא חסר הוי ופטור. ועי' נמי בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא (חחו"מ סימן כד) שכתב שם, דכל היכא דלא גרם לו הוצאה יתירא מקרי זה נהנה וזה לא חסר ופטור מלסייע לו. יעו"ש. וא"כ כאמור הכא נמי הוי הכי, שאין כאן שום תוספת הוצאה לראובן במה ששמעון הזה הוסיף את המשלוח שלו לחבילה זאת וא"כ יש לפטור את שמעון מתשלום.

האם מותר לעשות כן אף לכתחילה

והן אמת דהנה מצינו בנימוקי יוסף במס' בב"ק (שם) שהביא בשם אבי העזרי דס"ל דכל דהוי בגדר זה נהנה וזה אינו חסר דפטור, מותר לעשות כן אף לכתחילה ויכול לכוף את בעל הבית על כך שיתן לו להשתמש ולהנות, דכופין על מידת סדום. ועל כל כגון שהוא בגדר זה נהנה וזה אינו חסר אמרו דכופין על מידת סדום. יעו"ש. וכן הביא ג"כ המרדכי במס' בבא קמא (סי' טז) כיו"ב בשמו של אבי העזרי, דכל דהוי זה נהנה וזה אינו חסר מותר להשתמש בו אף לכתחילה, ועל כגון זה אמרו דכופין על מידת סדום. יעו"ש. אולם באמת הנה דדעת רוב ככל הראשונים לא הוי הכי, אלא ס"ל דאין זה אלא רק בדיעבד כשכבר השתמש בדבר דאין לנו לכופו לשלם על כך, אבל לכתחילה יכול בעל הבית למונעו מלהיכנס לדור בבית או להשתמש בחפציו, דעי' בתוס' במסכת בבא קמא שם (כ ע"ב ד"ה הא איתהנית) שכתבו לבאר שם למ"ד דחייב לשלם, דאפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (יב ע"ב) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא וכו' אפילו הכי שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו. יעו"ש. וע"ע נמי בתוס' במס' בבא בתרא (יב ע"ב ד"ה כגון) שכתבו שם בשם ריצב"א, ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו, אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר. ע"ש. וחזינן מדברי התוס' הללו דס"ל בפשיטות דכל ענין זה דאמרינן דזה נהנה וזה אינו חסר דפטור, הוא רק בדיעבד כשכבר עשה כן, אבל לכתחילה אין לו לעשות כן. וכ"כ כיו"ב נמי הנימוקי יוסף במס' בב"ק (שם) בשם הרא"ה והרא"ש והריטב"א שאין זה אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה. יעו"ש. וכ"כ נמי המרדכי במס' בב"ק (סי' טז) בשם ר"י. ע"ש. וכ"כ נמי בשיטה מקובצת בב"ק (שם) בשם ה"ר ישעיה. ע"ש. וכ"כ נמי הרמ"א בדרכי משה בטור חו"מ (סי' שסג), ובהג"ה בשו"ע (שם סעיף ו). יעו"ש. וא"כ בפשטות בנידון דידן אכן יש לומר דכיון שענין זה כבר נעשה ע"י שמעון שהוא שלח את המשלוח האישי שלו, עם המשלוח הזה שבעיקרו היה מיועד לצורכו של ראובן והוא שילם עליו כדי לשלוח את המכשיר הזה ללוי כדי שיביאו לתיקון, וא"כ שפיר שמעון פטור מלשלם לראובן ולהשתתף עימו על דמי המשלוח, כיון שהוי בדיעבד. אבל אה"נ לכתחילה לא יוכל לעשות כן לפי המתבאר שכן היא דעת רוב ככל הפוסקים. ועיין עוד נמי לרבינו החיד"א בשו"ת נחפה בכסף (חחו"מ סי' ד) שכתב שם, אודות ראובן שהושיב תרנגולת עם עשרה בצים שלו, ונכנס שמעון שלא בידיעתו והניח שם עוד חמשה ביצים, ויצאו אפרוחים מהביצים. ועתה תובע שמעון מראובן ה' אפרוחים שהם מביצים שלו, וראובן משיב תרנגולתי גידלה אפרוחים, ולא אפרע לך אלא דמי ה' ביצים. וע"ז עמד וימודד אר'ש בההיא דתנן (בב"מ ק ע"ב) זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. וחשב לדמותם זל"ז. ושוב העלה דהתם ה"ט שחולק בעל הקרקע משום שיש לו טענה דארצי גדלה וגם שחסרה לו הקרקע שהיה יכול לזרוע סילקא וירקא, אבל הכא בעל התרנגולת היה מתירא להניח עוד ביצים, וזה הניח מעותיו על קרן הצבי משו"ה ודאי דהכל שלו, וצריך לתת לו חמשה אפרוחים, דהלכה רווחת היא זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום. וכיון דשמעון לא חסריה לראובן מידי ודאי שכל חמשת האפרוחים שלו, וכמו שהורה גבר נמי הרב הגדול מוהר"ר שבתי גארמיזאן בתשו' כ"י, באומרו לשמעון שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. ע"כ. ומר רבו של רבינו החיד"א הגהמ"ח נחפה בכסף נחלק עליו בתשובה שם (סי' ה), והעלה שאין לשמעון אלא דמי ביצים שהניח. ע"ש. ועי' למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ד (חחו"מ סימן ד אות ג) שעמד נמי להעיר על דברי רבינו החיד"א הללו שהרי נראה שיש בדגירת התרנגולת בריבוי הביצים כחישה דגופא, יותר ממה שהיתה נכחשת במספר הקודם ומדוע שיהיה פטור וכו'. יעו"ש. ועכ"פ הכא בנידון דידן דאין כאן שום כחש ושום הפסד לראובן הזה במה ששמעון מצרף את החפצים והמסמכים הללו לחבילה הזאת, ודאי דליכא קפידא בזה כשעשה כן בדיעבד לכו"ע. והנה לכאורה אף יתירה מזאת יש לומר, דהא ראובן לא היה לו כלל מה לעשות במקום הנותר הזה שבחבילה, וגם לא חשב ולא חושב כלל להשתמש בזה, ואיך שלא יהיה היה שולח את חבילה זו כמות שהיא ריקה מהמקום הזה שמילאהו שמעון, א"כ כל כי האי יש לומר דהוי טפי מגדר זה נהנה וזה אינו חסר והכא יהיה מותר לעשות כן אף לכתחילה, ושפיר אמרינן בכה"ג דכופין על מידת סדום, שיוכל שמעון לכוף את ראובן להשתמש בזכות זאת שנשארה במשלוח הזה, שהרי בלא"ה אין לראובן כלל מה לעשות במקום הזה שנשאר בתוך החבילה, וגם לא חושב להשתמש בזה כלל.

בדעת הפוסקים שיהיה מותר לעשות כן אף לכתחילה

וכאמור דנידון דידן יש לומר דיהיה מותר לשמעון לעשות כן אף לכתחילה לצרף למשלוח הזה את המסמכים והחפצים שרוצה לשלוח ללוי, כיון שכאמור ראובן אין לו כלל מה לעשות במקום הזה שנותר וגם לא חושב להשתמש בו כלל, ועי' נמי במרדכי (הנ"ל) שכשהביא שם בשם ר"י דכל האי דאמרינן זה נהנה וזה אינו חסר דפטור רק בדיעבד, אבל לא לכתחילה, כתב בזה, וז"ל: ויש מפרשים דאין כופין [על מידת סדום] אלא כגון היכא דמהני, אי הוה בעי לארווחי בהא מלתא לא מצי לארווחי הלכך כייפינן ליה, כיון דלא חסר מידי, אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מוגר ליה לא כייפי ליה, כך פירש ר"י, דאין כופין להבא, אבל אם עבר ונהנה א"צ להעלות לו שכר. עכ"ל. יעו"ש. והיינו דס"ל לר"י דלעולם כופין על מידת סדום כשזה נהנה וזה אינו חסר ויהיה מותר להשתמש בדבר אף לכתחילה, אולם לא אמרו כן אלא דוקא היכא שאם בעל הבית היה רוצה ליהנות מדבר זה בלאו הכי לא היה יכול ליהנות, אבל בדבר שאם היה רוצה ליהנות בעצמו ולהשכיר חצרו לאדם אחר ולהרויח היה יכול אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחינם. ובאמת כן מבואר נמי בדברי הרמ"א בחו"מ שם (סי' שסג ס"ו) שכתב על דברי מרן שפסק התם בענין זה דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, שחייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. ע"כ. והוסיף ע"ז הרמ"א, הגה, ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל). עכ"ד. יעו"ש. וא"כ חזינן דדעת הרמ"א הוי בהכי כדברי ר"י שבמרדכי, דכל שאם רצה ליהנות ממנו לא יכל, שפיר שרי ליהנות מדבר זה אפילו לכתחילה. וא"כ לכאורה לפ"ז יש לומר נמי גבי נידון דידן שהרי ראובן שמשלם על משלוח החבילה הזאת לא רצה ולא רוצה ואף אין לו מה להשתמש כלל במקום זה שנשאר בחבילת המשלוח הזה, וגם לא היה לו מה להוסיף שם בכלל, א"כ בכה"ג שפיר יש לומר דכופין על מידת סדום כי למה ידחה את שמעון מלהשתמש בו, שהרי ראובן הזה אין לו מה לעשות כלום במקום זה שנשאר בחבילה, דהא הוא לא מכיר את לוי ששולחים אליו אל המכשיר, וגם אין לו לשלוח לו כלום או לכל אדם אחר, וא"כ בכה"ג שפיר אמרינן דכופין על מידת סדום, וכמתבאר מדברי ר"י שהביא המרדכי וכדפסק נמי הרמ"א, והוי נמי כי הא דאמרינן בגמ' מסכת יבמות (יא ע"ב) אמר רב יוסף, כאן שנה רבי, לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. יעו"ש. וכוונת הדברים להא דאמרינן התם בפר' החולץ על מתני' היתה א' מהן כשרה וא' פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה שהיתה כבר פסולה לכהונה גרושה זונה או חללה, ולא יפסול את הכשרה לכהונה שהחליצה פוסלת לכהונה, ומכאן ילפינן שלא ישפוך אדם מי בורו לחינם כשאחרים יכולים ליהנות מהם וכו'. וא"כ חזינן מהכי דכל שהשני בלאו הכי אין לו מה ליהנות מן הדבר הזה, לא ישחיתם סתם, אלא יתן לאחרים שיהנו מהם, דמדוע שימנע את האחרים. ובכה"ג שפיר יש לומר דכופין על מידת סדום, והכא נמי בנידון דידן הוי הכי. וק"ל.

בביאור כוונת דברי הגמ' ביבמות לא ישפוך אדם מי בורו וכו'

ועיין עוד נמי בשו"ת המבי"ט חלק ב (סימן צו ד"ה אבל בנדון) שכתב שם על דברי הגמ' דיבמות (הנ"ל) דילפינן מיניה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם וכו', שכתב לבאר שם, דהנה לכאורה מהו חידוש הגמ' בזה, דהא קיי"ל בלאו הכי דזה נהנה וזה אינו חסר דכופין אותו על מדת סדום, אלא יש לומר דאפ"ה הוצרכה הגמרא ללמוד ממתניתין דלא ישפוך אדם מי בורו וכו', דהא דאמרינן זה נהנה וזה אינו חסר היינו בזמן שזה נהנה זה אינו חסר דיש כאן מי שרוצה את הנאה זאת ואפ"ה אינו רוצה זה שיהנה הוי מדת סדום, אבל שופך מי הבור מיירי בזמן שאין מי שיקחנה ולכאורה בכה"ג לא הוי בכלל מדת סדום שהרי אין כאן מי שיקחם שהרי אנשים לא יודעים על דבר זה, ולכן הוצרכו חכמים ללמוד שלא ישפוך אדם מי בורו והוא יודע שאחרים צריכים לו עד שיודיעם אם ירצו לקחתם, דומיא דמתניתין שלא יחלוץ לכשרה שאינו ידוע אם יזדמן לה כהן או ישראל לישא אותה, ואפ"ה לא יחלוץ לה דשמא יתרמי לה כהן וישאנה, וא"כ זה ששופך מימיו ואינו רוצה שיקבצם חברו ושכנו עובר על דברי חכמים דהוי נמי בכלל זה נהנה וזה אינו חסר דכופין אותו על מדת סדום. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מכלל דבריו אלה דס"ל שענין זה דלמדו חז"ל מהתם שלא ישפוך מי בורו וכו', דהיינו שצריך לדאוג להודיע לאחרים אולי הם צריכים את טובה זאת, כלומר לא רק שאחרים מבקשים ממנו, אלא הוא צריך להודיע ולבקש מהם אולי הם רוצים טובה זאת, ואם אינו עושה כן הוי כמידת סדום. ודפח"ח. (וע"ע נמי בשו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד (סימן נא) שהביא לבאר שם שבכל כה"ג דלא ישפוך מי בורו וכו', איכא נמי משום איסור בל תשחית, וכן הוא מבואר נמי בסמ"ג (לא תעשה רכט) שכתב שם על לאו דלא תשחית את עיצה זאת דפרק החולץ דאמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו ע"כ, ומהכי כתב ללמוד דאין לישראל לשחוט בהמה בסכין פגום לצורך גוי, שהרי אם היתה נשחטת בכשרות היו יכולין ישראל לאכול ממנה אם יצטרכו. יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע (סימן פח ד"ה עוד כתב) דכל שכן שיש להקפיד בזה כשמי בורו אסורים לו שלא ימנע טוב מבעליו, וידאג שאחרים יקחו אותם. יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת שואל ונשאל חלק ב חיו"ד (סימן צא) מש"כ על דברי מהרשד"ם (הנ"ל) דבשופך מי בורו וכו' דאיכא בהכי משום בל תשחית. יעו"ש). וע"ע נמי בשו"ת תשב"ץ חלק ד טור א בחוט המשולש (סימן כז) שהביא גבי האי מילתא דאמרו בגמ' יבמות (שם) שלא יפסול האשה מן הכהונה וכו', משום לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, דזה נהנה וזה אינו חסר, וקי"ל (ב"ק כא ע"ב) דכופין על מדת סדום, דמשום הכי פסק הרמ"ה ז"ל בפסקיו שכופין אותו לחלוץ לפסולה, ואם עבר על דברי המזהירין מנדין אותו כדין העובר על דברי חכמים, ואם התרו בו למלקות כלומר למכת מרדות מלקין אותו. יעו"ש. וחזינן מהכי עד כמה חומרתן של הדברים בזה.

עוד בביאור דעת הרמ"א דבמקום שאינו יכול ליהנות מהדבר דכופין אותו שאחרים יוכלו להשתמש בו וממילא עתה לפ"ז הכי נמי יש לומר בנידון דידן דראובן זה דכאמור בלא"ה לא יכול ליהנות ולהשתמש במקום הנותר והנשאר ריק שבחבילה הזאת, וממילא אדרבה שמעון יכול לכוף אותו על כך להשתמש בזכות זאת אפילו לכתחילה, דהא לפי המבואר איכא בהכי משום כופין על מידת סדום, ולפי דברי המהרשד"ם איכא בהכי נמי משום איסור דבל תשחית. והן אמת דהנה בדין זה דקאמר הרמ"א בשו"ע (הנ"ל) דאם הוא דבר דאי בעו הבעלים ליהנות מזה לא יוכלו, דבכה"ג כופין אותו על מידת סדום שיתן לזה ליהנות, הנה מכח דברים אלה רצה הגאון רבי יצחק שמעלקיס בשו"ת בית יצחק בחיו"ד (ח"ב סי' עה) להסביר את הא דמבואר בשו"ע (סי' רצב ס"כ) דבמקום ביטול תורה שאין ספרים נמצאים יכולים ב"ד לכוף לא' להשאיל ספריו וכו'. דלכאורה אינו מובן דמה כח יש בזה להיות שואל שלא מדעת ולהיות גזלן, ואף שהוא לצורך לימוד, הרי בודאי שאין שום מצוה דאורייתא דוחה לאו דגזילה, ולפי הנ"ל יש לומר דהטעם הוא משום דלא מהני קפידתו בדבר זה, מפני דבזה נהנה וזה לא חסר במקום דהבעלים לא יוכלו ליהנות מזה כופין אותו על מדת סדום. ע"ש. בדעת הפוסקים האם מסכימים עם חידושו של הרמ"א אלא דהנה דין זה דס"ל לרמ"א דבמקום שהוא לא יוכל ליהנות מזה, אמרינן דכל כה"ג הוי זה נהנה וזה אינו חסר וכופין בהכי על מידת סדום לחייבו שיוכל האחר ליהנות מזה אפילו לכתחילה בלא לשלם, אינו מוסכם לכו"ע, ועי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (ו,חו"מ סימן כד) שעמד לדון שם בענין ראובן שחיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוספות ופירוש של המחבר הנ"ל למטה, והנה דרך המדפיסים שאחר גומרם כל דף ודף סותרים סידור האותיות, כדי לסדר מהם דף אחר, ואולם זה המדפיס היה לו הרבה אותיות, ולכן לא קלקל את הסידור הזה והניחו כמות שהוא, רק הסיר מלמטה הפירוש החדש והדפיס לעצמו שני סדרים הנ"ל עם פירש"י ותוס' שיהיו מוכנים בידו בעת הפנאי שישלים להדפיס כל הש"ס. וטען ראובן המחבר הנ"ל דכיון שתשלומי שכירות מסדרי האותיות הוא זה ששילם, א"כ אין זכות לשמעון ליהנות מסידור האותיות הללו וזינם ועליו להחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו כדין מעיין המשקה שדות, והמקיף את חבירו משלש רוחותיו. ושמעון טוען מאחר שהאותיות הם שלו יכול להשתמש בהם כרצונו ואין כח ביד ראובן לקלקל לו את סידור האותיות. ואחר שפלפל שם הנודע ביהודה באורך בענין זה נהנה וזה אינו חסר וכו', הביא שם את דברי הרמ"א הנ"ל שמתבאר מדבריו שבדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחילה, וכתב ע"ז, וז"ל : מ"מ נלענ"ד דעכ"פ פשוט שזה רק להרמב"ם בריש סימן קעב, אבל לדעת הרא"ש פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום, וכ"ז אם היו באים לדין קודם שהדפיס שמעון, אבל אחר שכבר הדפיס ורצה ראובן לחייב את שמעון מטעם מקיף את חבירו ג"כ לא דמי דהרי בפירוש אמרו בב"ק דף כ ע"ב ששם הטעם דגרם לו היקפא יתירה, אבל כאן לא גרם לו הוצאה יתירה דתשלומין להמסדרים לא איכפת להו להמסדרים אם ידפיסו בסידור זה מעט או הרבה תמיד תשלומין שלהם שוה כי טרחת הסידור הוא שוה. יעו"ש. ומתבאר מדבריו אלו של הנודע ביהודה שאינו מסכים על דבריו אלו של הרמ"א לעיקר דינא, לומר דבמקום שאינו יכול להשתמש בזה לעצמו יהיה מותר לאחרים להשתמש בזה לכתחילה. וע"ע נמי בשו"ת בית אפרים חחו"מ (סי' מט) שכתב נמי להעיר על דברי הרמ"א הללו, וז"ל שם : וצ"ע על הרמ"א בסי' שסג שכתב טעמא כיון דהוי מצי לארווחי אלא דלא בעי, והוא מדברי המרדכי, אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן, אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחילה, ועי' בנ"י ב"ק בשם הרא"ה, והן מוכח להדיא מדברי התוס' ב"ב דף יב ע"ב בשם הריצב"א והר"ר ישעיה בשטמ"ק ב"ק דף כ שתירצו דהא דאיצריך קרא בבכור דפלגינן ליה אמצריו משום דבעלמא אין כופין על מידת סדום וכו'. יעו"ש. ומתבאר מכלל דבריו התם דשיטת רוב הפוסקים לא הוי כדברי הרמ"א הללו. ועי' נמי בפתחי תשובה (סי' שסג סק"ג) שעמד ג"כ להעיר על דבריו אלו של הרמ"א. יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סי' קנז) שג"כ העיר על דברי הרמ"א הללו. יעו"ש. וראה נמי בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח (סימן פ אות ג) מה שהביא כתב בזה ג"כ. יעו"ש. ומתבאר מכלל הדברים דאין דבריו אלו של הרמ"א מוסכמים לדעת רוב הפוסקים, וכמ"ש נמי בשו"ת בית אפרים הנ"ל.

[ואמנם עי' בשו"ת מנחת יצחק חלק ב (סימן צה אות ח) שציין שם נמי על דברי הנודע ביהודה (הנ"ל) במש"כ להעיר על דברי הרמ"א דדבר זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש וכו', וכתב המנחת יצחק לבאר, דכוונתו בזה להאי פלוגתא של הרמב"ם והרא"ש שהיא נמי שיטת מרן והרמ"א בשו"ע חו"מ (סי' קעד ס"א) לענין אחין או שותפין שבאים לחלוק השדה, והיתה כולה שוה לגמרי, ואמר אחד תנו לי חלקי מצד זה, כדי שיהא סמוך לשדה אחרת שיש לי, ומקורו בדברי הש"ס (ב"ב יב ע"ב), דהרמב"ם ס"ל דשומעין לו, וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מידת סדום הוא, והרא"ש ס"ל דאין שומעין לו, אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצה חבירו, וא"כ לדעת הרא"ש פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום. אלא דהביא שם דלכאורה בדבר זה יש סתירה בדברי הרא"ש ממה שכתב בתשובותיו למש"כ בפסקיו, שמדבריו בתשובותיו שבכה"ג שפיר כופין על מידת סדום, והוא כשיטת הרמב"ם, ויש בזה סתירה מתשובתו למה שפסק הרא"ש בפסקיו, והטור שם תפס דרכו, דפסקיו עיקר שהם אחרונים, כמ"ש הב"ח שם וכו'. ועוד עמד לחלק שם חילוקים בדברי הרא"ש שלא יהיו דבריו סותרים בזה. יעו"ש. ועכ"פ מכלל דבריו עולה ומתבאר נמי דס"ל דהא דפסק הרמ"א בהאי מילתא לאו מילתא דפשיטא היא לדינא. וע"ע נמי בקצוה"ח (סי' רמו סק"ח) מ"ש ג"כ בענין זה של זה נהנה וזה אינו חסר, לחלק בין נהנה ומשתרשי ליה לבין נהנה ולא משתרשי ליה, ומתבאר דכל שנהנה ממנו לא איכפת לן שהשני לא יכל ליהנות. יעו"ש. וע"ע נמי בספר חלקת יואב (חחו"מ סי' ט). יעו"ש.]

האם יוכל ראובן לטעון הכא בנידון דידן קים לי דלא כהרמ"א

ועכ"פ איך שיהיה כיון דחזינן דאיכא טובא מהפוסקים דפליגי על דברי הרמ"א הללו, הרי לכאורה שבודאי יוכל ראובן שולח החבילה שהוא המוחזק בה לטעון בכה"ג קים לי דלא כשיטת הרמ"א, דהא חזינן דטובא דהפוסקים פליגי עליה. ובאמת עי' נמי בשו"ת מהרש"ם חלק ה (סימן ה ד"ה אחר זמן) שכתב שם נמי גבי נידון דידיה דעסיק ביה התם, וכתב על זה, ואף דהרמ"א סי' שסג ס"ו כ' כדעת המרדכי דהטעם משום דיוכל להשכיר וכו', מלבד דגם בנ"ד י"ל דיוכל להניח שם בין הרצפה ובין תקרת התחתון איזו דבר, אבל הרי בלא"ה בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' מט באמצע התשו' הוכיח דגם אם אינו יכול להשתמש אין כופין ליתן את שלו לשיטת רוב הפוסקים. ועכ"פ יוכל לומר קים לי כוותיהו. וע' בשע"מ (רס"י קנג) ג"כ בזה. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מהכי דשפיר ס"ל דיוכל המוחזק לטעון בהכי טענת קים לי כדעת שאר הפוסקים דפליגי בהכי על הרמ"א. והן אמת דידוע מ"ש הגאון ר' יהונתן אייבשיץ בספרו התומים (סי' כה, בקיצור תקפו כהן אות קכד) שח"ו לומר קים לי נגד פסק מרן המחבר והרמ"א, כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, ורוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם הזהב [בשו"ע] מכוון להלכה אף בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח. ע"ש. מכל מקום הא חזינן מדברי מהרש"ם דס"ל להדיא דשפיר יוכל המוחזק לטעון קים לי נגד הרמ"א בהאי דינא, ושמא היינו כיון דרובא דהפוסקים לא ס"ל הכי, וכמ"ש בשו"ת בית אפרים (הנ"ל) שהזכירו ג"כ מהרש"ם, שדעת רוב הפוסקים הוי בהכי דלא כדעת הרמ"א. וצ"ב. ועכ"פ עדיין יש להתבונן הכא בנידון דידן דלכאורה שמעון שהוא מסדר ושולח את החבילה חשיב בהכי מוחזק, ואדרבא הוא יוכל לטעון בהכי קים לי כדעת הרמ"א לפטור את עצמו, ושיהיה מותר לו להשתמש בחבילה זאת אף לכתחילה, דכיון שאין לראובן שום דבר מה לעשות במקום שנותר בחבילה ובלא"ה הוא משלם עליה, ברם יותר נראה דראובן שהוא משלם על החבילה נקרא המוחזק, דהא מה ששמעון מסדר את החבילה זה משום שראובן נתן לו רשות לכך. וק"ל. וע"ע נמי בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ז (חחו"מ סימן ב) שעמד לדון שם באדם שתבע את חבירו לדין תורה, והתובע ספרדי והנתבע אשכנזי, ושניהם תושבי ארץ ישראל, ובדין ההוא מרן השו"ע פסק לחייב את הנתבע, והרמ"א פסק לפוטרו, האם יוכל הנתבע שהוא המוחזק לטעון קים לי כהרמ"א נגד מרן, או לא, שיש מקום לומר שאע"פ שאין לטעון קים לי נגד פסק מרן שהוא מרא דאתרא, זהו כשהנתבע ג"כ ספרדי, משא"כ כשהנתבע אשכנזי אפשר שיוכל לומר קים לי כהרמ"א, הואיל ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א. וגם עסק שם מרן שליט"א עוד בענין הפוך האם אשכנזי יוכל לטעון קים לי נגד הרמ"א. יעו"ש באורך. ואכמ"ל.

עוד בהאי מילתא אם יוכל שמעון להשתמש הכא לכתחילה במקום שנותר בחבילה

והנה עתה בני יקירי רחומאי דנפשאי יניק וחכים הרב רפאל יוסף נר"ו הוסיף ואמר בהאי מילתא רעסקינן ביה, אם יוכל שמעון להשתמש לכתחילה במקום שנותר בחבילה וראובן משלם עליה בלא"ה, דלכאורה יש לדייק בזה נמי מדברי התוס' דבב"ק הנ"ל (כ ע"ב ד"ה הא איתהנית) דיש להתיר הכא. להשתמש בזה לכתחילה, שהרי תוס' כתבו שם בזה"ל: אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (יב ע"ב) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא, שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו, ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו, אבל הכא כבר דר. יעו"ש. דהנה לכאורה מבואר בדברי התוס' הללו, דהא דאמרינן התם דלכתחילה אין לו להכנס ולדור בבית חבירו משום שיכול למונעו, דבפשטות הא דיכול למונעו היינו משום דשמא יגרום לו נזק וכל כיו"ב, אבל אה"נ כל כה"ג דליכא לטענה כיו"ב שיגרום לו נזק אינו יכול למונעו, דלכאורה זוהי כוונת תוס' במה שאמרו "שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו" דהא דיכול למונעו הוא משום שיעשה לו נזק, וא"כ הרי הכא בנידון דידן לא שייך טענה זאת דמאי נזק יכול לגרום לו בהוספת מסמכים וחפצים אלו שהוסיף שהם דברים פשוטים שבודאי אין בהם שום חשש נזק, כי בודאי דמיירי בכה"ג שאין שום חשש נזק בהם כלל, וא"כ שפיר יש לומר דאף תוס' מודים דבכה"ג שפיר שרי אף לכתחילה. כי לכאורה נראה דודאי זוהי כוונת התוס' כאן במה שאמרו "שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו" דהיינו שהיה יכול למונעו משום חשש שיגרום נזק. הן אמת דשוב אחר ההתבוננות הדר ותבריה לגזיזיה, והד'ר הוא לכל חסידיו, רשמא יש לבאר בכוונת התוס' בדבריהם הללו, דכוונתם במאי דאמרו שהכא יכול למונעו היינו משום דסו"ס בית זה הוא שלו, ושאני התם במיצרא דמיירי בגמ' דב"ב שדבר זה לא שלו בלבד שהרי קיבל זאת בירושה יחד עם שאר היורשים, וממילא לפ"ז בנידון דידן נמי יש לומר הכי, שהרי חבילה זאת שייכת עתה כולה בעיקרה לראובן שהרי הוא נושא באחריותה והוא המשלם עליה, וממילא הוי נמי כחפץ ומקום שלו, וממילא שפיר יכול למנוע לכתחילה מאחרים להשתמש בה. וק"ל. וצ"ע. ובאמת שמצינו כיו"ב בנימוקי יוסף במס' בב"ק (כ ע"ב) שכתב שם בשם הרא"ה, דלעולם לא אמרו כופין על מידת סדום אלא דוקא כשאינו משתמש בשל חבירו כלל, אלא חבירו מונעו שלא יעשה בשל עצמו דבר המזיק לו, כגון שבונה כנגד חלונו של חבירו וסותם אל האור שלו, והלה רוצה לעשות לו חלונות במוקם אחר באופן שלא יפסיד כלום, שכופים על מידת סדום שלא יעכב עליו מלבנות, אבל כשבא להשתמש בשל חבירו לא אמרו כופין, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו. יעו"ש. וכ"כ כיו"ב נמי מהרש"ל בים של שלמה במס' בב"ק (פ"ב סי' טז). יעו"ש. וחזינן מכלל דבריו אלו של הנימוק"י דאכן ס"ל הכי דענין כופין על מידת סדום לא הוי באופן שהוא משתמש בדבר ששייך לחבירו, דבדבר שהוא שייך לו שפיר הוא יכול לעכב על חבירו, וא"כ כאמור לפ"ז הכא נמי בנידון דידן יש לומר הכי שהרי בפשיטות חבילה זו שייכת עתה לראובן שהרי הוא נותן את דמי המשלוח שלה, ולכן הזכות בידו לעשות בה ככל אשר יחפוץ בה, ורצונו הוא ששמעון לא ישתמש בה, ואכן שפיר יכול הוא לאסור את זה עליו. וק"ל. [ומכל מקום זה ודאי הוא שאע"פ שנאמר שיש זכות לראובן לאסור על שמעון מלהשתמש במקום זה שנותר בחבילה, אבל כאמור הרי הכא ראובן אין לו מה לעשות במקום זה שנותר בחבילה, ולאו שפיר הוא למנוע מאחר שיוכל להשתמש בזה אע"פ שמעיקר הדין לכתחילה יכול לעכב עליו, שהרי אמרו חכמים (בב"ק פא ע"ב) הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח את בני אדם להיכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו, ועליו הכתוב אומר (משלי ג כז) "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידו". ע"ש. ועי' במאירי בב"ק (שם) שכתב ע"ז, מזה למדת שכל שאין היזק לאדם בו, ויש הנאה לאחרים, ראוי לו שלא למנוע את האחרים. יעו"ש].

דהעיקר לדינא הכא בנידון דידן שהוא נחשב דבר שבדיעבד ובאמת דיש כאן עוד מקום טובא לפלפל בס"ד בענין זה אם יהיה מותר לו לשמעון לעשות כן לכתחילה לצרף את המסמכים והחפצים שהוא רוצה לשלוח ללוי, כיון שבלאו הכי לראובן אין מה לעשות במקום שנותר במשלוח הזה והוא בלא"ה משלם עליו, ומכל מקום הכא בנידון דידן כשכבר נעשה המעשה ע"י שמעון שהוא צירף את חפציו ומסמכיו למשלוח הזה, בודאי שאין לחייבו על כך, ופטור מלשלם לראובן. ועי' היטב נמי בדברי הרמ"א בשו"ע חו"מ (סי' רסד ס"ד) שכתב שם בענין שנים שנתפסו במאסר והוציא האחד הוצאות, ויצאו שניהם מן המאסר, אם נראה לדיינים שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, שאפילו בשביל עצמו לבד היה צריך לכל ההוצאות הללו אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר הוא, הואיל ולא התנה עימו שמוציא בשביל שניהם. יעו"ש. (ועי' היטב במחנה אפרים (הל' גזילה סי' יג) מש"כ להעיר בדברי הרמ"א הללו. יעו"ש. ואכמ"ל). ועכ"פ ה"נ י"ל דמה שהוציא ראובן הנז' דמי משלוח על חבילה זאת הועיל גם לשמעון, וגם לא היה צריך להרבות בתשלום עבור תוספת משלוח זה, על כן שפיר יש לפטור את שמעון, כיון שדבר זה נעשה. ועיין עוד היטב נמי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת הנ"ל (חו"מ סימן כד) שכתב שם נמי גבי נידון הבעיה הנ"ל ששמעון השתמש כבר באותיות שסידר עבור ראובן וראובן שילם עליהם, דאף דאין לסמוך בזה על דברי הרמ"א בסימן שסג ס"ו שהביא בהג"ה את דברי המרדכי, שיהיה מותר לעשות כן לכתחילה, שכתב הטעם שלא יכול לכופו לדור בו בחנם משום דאי בעי בעל החצר להשכירו היה יכול וכו', משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחילה, משום שיש לומר דאין דבר זה פשוט אלא רק להרמב"ם בריש סימן קע"ב אבל לדעת הרא"ש פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום. והמשיך הנודע ביהודה וכתב, ועכ"פ כ"ז אם היו באים לדין קודם שהדפיס שמעון, אבל אחר שכבר הדפיס ורצה ראובן לחייב את שמעון מטעם מקיף את חבירו ג"כ לא דמי, דהרי בפירוש אמרו בב"ק דף כ ע"ב ששם הטעם דגרם לו היקפא יתירה, אבל כאן לא גרם לו הוצאה יתירה דתשלומין להמסדרים, דהא לא איכפת להו להמסדרים אם ידפיסו בסידור זה מעט או הרבה ותמיד תשלומין שלהם שוה, כי טרחת הסידור הוא שוה וכו'. ועכ"פ היכא דלא גרם לו הוצאה יתירא, מקרי זה נהנה וזה לא חסר ופטור מלסייע לו וא"כ בטלו טענות ראובן בזה. עכת"ד. יעו"ש. וחזינן מכלל דברי הנודע ביהודה הללו דכל היכא דשמעון לא גרם לראובן תוספת תשלום כלל בשביל הוספה זאת שהוסיף, בודאי שאין שום טענה לחייב בהכי את שמעון, ובודאי היכא כשכבר עשה את מעשה זה. וראה עוד נמי בשו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ (סימן תמו) במה שעמד לדון שם גבי אדם שהניח בתוך כליו שנתן למשמר וצריך לשלם על משמר זה לשומרים, גם כלים של אחרים אם חייב לשלם ע"ז וכו', ומכלל דבריו שם שעמד לפלפל בזה יש לדקדק נמי בפשיטות גבי נידון דידן, דעכ"פ בדיעבד כשכבר נעשה המעשה כי הכא דיש לפטור את שמעון. יעו"ש היטב. וע"ע היטב נמי בדבריו בחלק חו"מ (סימן תסד). יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת מהר"א ששון חחו"מ (סי' קכט). יעו"ש. וכאמור שיש עוד מקום לפלפל בזה גבי השימוש הכא לכתחילה, ואין הפנאי מסכים לזה כעת, ובעה"י עוד חזון למועד. נקי נדר. אבל עכ"פ לגבי עצם נידון השאלה הניצבת לפנינו בדין הזה דאתא גבן, כשכבר שמעון השתמש במקום שנותר בחבילה ללא קבלת רשות מראובן, דינא הוי ששמעון פטור מלשלם לראובן ופטור מלהשתתף עימו בדמי המשלוח. והנלע"ד כתבתי בס"ד. (מילואים1, מילואים2, מילואים3)

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi