The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח סימן ז

ב"ה, פעיה"ק ירושלים ת"ו מוצש"ק פר' וישב, כ"א כסלו. ושמחת בכל הטוב לפ"ק.

עובדא הוה כי נתארחתי בש"ק בעירה,,, יע"א, ובעש"ק שכחו הממונים על מקוה הטהרה לנשים, להסיר את הפקק מן הפתח המחבר את המקוה שטובלים בו לאוצר שיש בו מי גשמים, אשר דרכו נעשית השקה להכשיר את מי המקוה. ורק לאחר שכבר קדש היום עמדו על שגגתם זו, ונפשם לשאו"ל הגיעה, האם מותר להם להסיר עתה את הפקק להכשרת המקוה לצורך טבילת הנשים, או שיש איסור בדבר?

תשובה (בתוספת נופך בעת הכתיבה): בראש ובראשונה השבנו להם, כי עדיף שיזדרזו להביא נכרי ויצוו לו שהוא יסיר את הפקק, דבכה"ג שרי אפילו אם נאמר דאיכא הכא איסורא דאוריתא בהסרת הפקק הזה. (וכאשר עוד נבאר בעה"י לקמן את תוקף האיסור בזה, אם הווי דאוריתא או דרבנן, או שמא דליכא ביה איסור כלל). וזאת ע"פ מש"כ המשנ"ב (סי' רעו, סקכ"ה) שעמד להעיר שם, דאע"ג דהרמ"א דחה את סברת בעל העיטור, דס"ל דשרי אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה, דהרי רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וס"ל דרק שבות דשבות במקום מצוה שרי, אבל שבות אחד לא. וכתב ע"ז המשנ"ב, דמ"מ מותר לומר לעכו"ם לתקן את הערוב בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, דכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה, אפילו במלאכה דאוריתא במקום מצוה דרבים. ע"ש. וראה למו"ר בס' לוית הן הנדפ"מ (סי' יז) שכתב שם, דאף לדידן דנקטינן כדעת הרמב"ם ומרן בשו"ע דרק שבות דשבות במקום מצוה שרי, מ"מ במקום מצוה דרבים יש לסמוך על דעת בעל העיטור. וכמו שכתב המשנ"ב משום דמצינו עוד ראשונים חברים לדעת בעל העיטור. שכן כתב הרשב"ש (סי' קמא) בשם המנהיג דאמירה לעכו"ם שרי אף באיסור דאוריתא. וכ"פ רבינו ישעיה הראשון בס' המכריע (סי' נו), וכ"כ המאירי בחי' לשבת (קל, ע"ב) בשם חכמי פרובינצא, ועוד, ולכן כתב להתיר עפ"ז לומר לנכרי להדליק את החשמל בביהכ"נ, כשנפסק החשמל באמצע ק"ש משום דהווי צורך רבים שיוכלו לקרוא ק"ש ולהתפלל מתוך הסידור. ע"ש. והכי נמי יש לומר גם בנידון דידן, שהרי ענין זה של הכשרת המקוה לטבילה בודאי דהוי צורך רבים שיוכלו הנשים להטהר בו כדת (עי' היטב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"ב, סי' לט), ובשו"ת עין יצחק להגאון רבי יצחק אלחנן (ח"א, סי' ג) יעו"ש). ולכן יש להתיר את האמירה לעכו"ם אף אם נימא דהווי איסורא דאוריתא.

אומנם חרף כל המאמצים והחיפושים, לא נמצא נכרי במקום שיהיה אפשר להורות לו לבצע מלאכה זו, ולכן לא היה מוצא אלא שיעשה הדבר על ידי ישראל. וקמה וגם ניצבה השאלה, אם אכן שרי לישראל לעשות פעולה זו של הסרת הפקק, והנה גרסינן בגמ' דכתובות (ס ע"א) תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא. ופרש"י צינור, המקלח מים מן הגג. קשקשים, קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית. כלאחר יד, ע"י שינוי ברגלו. ע"כ. ועיקר איסורא דמתקן דהווי הכא, במיעוך הקשקשין לפנות דרך לקילוח המים, מדברי רוב הראשונים מבואר דהווי דאוריתא. עי' בתוס' דכתובות (שם) ד"ה ממעכן ברגלו בצינעא בשבת, שכתבו לבאר, דהא דאמרינן כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכת דאוריתא, כמו בהא דשבת (סה, ע"א) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, שאם יראו יסברו שכיבסן בשבת. אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא מדרבנן, ולא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים. ע"כ. ומהא דנקטו התוס' בלשון דהויא "מלאכה כלאחר יד" משמע דס"ל שעיקר איסור פתיחת הצינור הווי מתקן מנא דאוריתא, דהווי תולדת מכה בפטיש. וכעין מש"כ הרמב"ם (פכ"ג, דשבת, הלכה ד) כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב. וע"ע למו"ר מרן מלכא בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאור"ח, סי' לג), אשר עמד שם ימודד אר"ש לבאר בשיטת טובא מהראשונים דס"ל כה"ג דאיסור זה דפתיחת הצינור בידו הוי איסור דאוריתא. ומהם הרי"ף בפרק חבית (שבת קמה, ע"א), והראב"ד אשר הובאו דבריו ברב המגיד (פ"ו, מהל' שבת, הלכה ט), והרמב"ן בחי' לשבת (קל, ע"ב), והרשב"א והריטב"א בחי' לשבת (שם), והריב"ש (סי' שפז) ועוד. וכל שעושה כן לתקנו כלאחר יד ע"י שממעכן ברגלו, התירו חכמים. ואף זה לא התירו אלא במקום פסידא. ומזה עמד להעיר על דברי הפרי מגדים (סי' שלו, סקמ"ז) שכתב שם, דתיקון הצינור שעלו בו קשקשין לא הוי אלא מדרבנן. ע"ש במה שהאריך בזה. וממילא לפ"ז דחזינן שאיסור פתיחת הצינור בשבת אית ביה משום מתקן מנא, ורק התם דהוי כלאחר יד ומקום פסידא שרינן, הא לאו הכי לא. א"כ יש מקום לכאורה גם הכא בנידון דידן, לאסור את פתיחת הפקק הזה הנתון בצינור ההשקה, שהרי עי"ז לכאורה חשיב מתקן מנא והוי תולדה דמכה בפטיש, כמתבאר מדברי הרמב"ם הנ"ל (פכ"ג, דשבת, ה"ד) דהמתקן כלי חייב משום מכה בפטיש, והכ"נ יש לומר כי עי"ז שמסיר הפקק מן הצינור ומביאו לידי תכליתו שנעשית בו השקה הווי מתקן מנא. דומיא דהתם בצינור שעלו בו קשקשין שמביאו לידי תכליתו שיזובו בו המים, וחשיב מתקן מנא.

אולם הא ליתא, כי הנה יש לחלק דעד כאן לא אסרינן משום מתקן מנא, אלא דוקא בכלי שנגמרה כבר מלאכתו מכל וכל ועתה נתקלקל ובא לתקנו להחזירו לפעולתו הקודמת, דומיא דהתם בצינור שעלו בו קשקשין אשר מחמתם אין המים יכולים לקלח, ורוצה עתה להסירם להכשיר את פעולתו הקודמת. אבל לעולם כלי שיצא שלם מתחת ידי האומן וכך הוא דרכו לפתחו ולסוגרו, שעל דעת זה נגמרה מלאכתו, ליכא ביה משום מתקן מנא אם מכשירו לפעולתו התכליתית. כי הא דאומנם שע"י הסרת הפקק מגיע הצינור הלזה לתכליתו שע"י כן נעשית השקה, אולם לא שייך לומר כאן דחשיב מתקן מנא, משום שהאומן כבר גמר את מלאכתו באופן שיהיה כך תשמישו לסגור ולפתוח אותו, והרי הוא ככל ברז רגיל דמותר לפותחו ולסוגרו ולא מצינו דאית ביה משום מתקן מנא. וק"ל.

ובאמת כן מצינו מפורש כיוצ"ב, בדברי הגאון רבי ישראל ליפשיץ בפרוש המשניות תפארת ישראל (כלכלת שבת, מלאכת מכה בפטיש, אות לח), שעמד לדון שם בענין מילוי שעון בשבת אי שרי, וכתב שם, שלכאורה מדברי רש"י בערובין (קג, ע"א) שכתב, דאם נפסקה נימא מן הכינור בשבת והוא מגלגל את היתד שלמעלה ומאריך את הנימא עד שתגיע ליתד שלמטה, וכורך אותו ביתד חייב משום מתקן כלי. וא"כ ה"ה במילוי השעון שהפסיק לפעול שאסור מן התורה למלאותו משום מתקן כלי. אולם עמד לחלק דאין הנידון דומה לראיה, כי בהפסקת הנימא מן הכינור הרי נתקלקל הכלי שלא ראוי עוד למלאכתו עד שיתוקן ע"י אומן המומחה לכך, ולכן אית ביה איסור דאוריתא, אבל שעון שכבר יצא מתחת יד האומן במטרה שיצטרכו למלאותו מידי פעם כדי שימשיך לפעול, וכל הדיוט יכול לעשות פעולה זאת יש להתיר אף לכתחילה לעשות כן בשבת, וליכא ביה שום סרך של איסור מתקן מנא. ע"ש. וכ"כ לחלק ג"כ מו"ר מרן מלכא בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' מח) ועפ"ז דחה את דברי החיי אדם (כלל מד, סי' יט), והגאון רבי רפאל מילדולא בשו"ת מים רבים חאור"ח (סי' לא), אשר עמדו לדייק ולהביא ראיה מדברי רש"י בערובין הנ"ל (קג, ע"א), שיש לאסור את מילוי השעון בשבת, ודחה הראיה ע"פ החילוק הנ"ל, דכל שכבר נגמר ויצא מתחת יד האומן במטרה שכך ישתמשו בו לא חשיב מתקן מנא. ולכן מותר למלאות בשבת שעון שפועל, ולא חשיב כלל מתקן מנא, ע"ש. [ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סי' כט) ד"ה והנה עוד, שג"כ הביא לחלק כיוצ"ב, דבשו"ע אור"ח (רסי' שיד) מבואר דמותר להוציא הברזא מהחבית אפילו במקדח ולהכות עליה בברזא אחרת, ובצינור שעלו בו קשקשין אסור להסירם. דהחילוק הוא דבברזא שבחבית הוא נעשה ע"מ שיוציאו משם כשיצטרך יין ולכן לא נחשב כמתקן כלי. משא"כ צינור שעלו בו קשקשים, אין דרכן להיות שם ולכן אם מוציאם נחשב כמתקן כלי, ועיין שם מש"כ להעיר ע"ז, יעו"ש]. ולכן הכ"נ בנידון דידן אין להחשיב את הסרת הפקק הזה מן הצינור כמתקן מנא, משום שכן הוא דרך תשמישו לפתוח ולסגור, ולא דמיא כלל לצינור שעלו בו קשקשין שרוצה להסירם, דהתם אין זה דרכו שיעלו בו קשקשים, אלא שבא עכשיו מקרה של קלקול שעלו בו הקשקשין ומונעים את קילוח המים והוא רוצה להסירם, ולהכי חשיב שפיר מתקן מנא. ודו"ק.

וזכר לדבר איכא נמי מהא דאמרינן בגמ' דפסחים (סד, ע"א), כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים. ופרש"י אלא שהכהנים מדיחין העזרה, שאמת המים מהלכת בעזרה, וכשהן רוצין להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה, והמים פושטין והולכין על גדותיה ומדיחין כל העזרה. שרצפה של שיש היתה כולה, ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים. ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובים היו מדיחין אותה, והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים, ע"כ. והאי שלא ברצון חכמים הוא על עצם ההדחה, ולא על פקיקת הנקב ופתיחתו. וכאשר מבוארים הדברים להדיא ביתר שאת בדברי המאירי בחי' לפסחים (שם) שכתב וז"ל: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו', וכשרוצים להדיח העזרה פוקקין את הנקב שבחומת העזרה וכו', ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות, שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות, ואין שבות במקדש. מ"מ שלא בדעת חכמים היה, שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של ערובין (קב, ע"א), שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד. אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך, שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ'. ע"ש. הרי מבואר דכל החרדה הגדולה הזאת, היתה משום עצם ההדחה דאית בה שבות דרבנן, שלא לכבד הריצפה אף במקום דלית ביה משום אשווי גומות. אבל על עצם פקיקת הנקב וסתימתו לא הוה שום ערעור, דאית ביה משום מתקן מנא וכיוצא. והיינו טעמא כאמור היות וכן הוא דרך תשמישו, דהאומן כבר גמר את עיקר מלאכתו.

אולם יש לדון מצד אחר, אם באמת אין כאן חשש מתקן מנא לגבי עצם תיקון המים ע"י השקתם, דקודם לא היו ראויים לטבילה, ועתה נכשרו. והנה בתוספתא שבת (פי"ז, הלכה ח) גרסינן, אין מטבילין את המים ביו"ט, ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת, דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין את המים ביו"ט ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא להטבילן. ובגמ' דביצה (יט, ע"א) מבואר, דרבי ורבנן פליגי אם מותר להשיק בשבת מים טמאים בכלי אבן שאינו מקבל טומאה, דרבי אוסר וחכמים מתירים. ובדברי הרמב"ם מבואר דקיי"ל כחכמים. שכתב בהל' שבת (פכ"ג, ה"ח) אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו', ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת, כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים, ומטביל במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן ויטהרו. ע"כ. (ועי' במאירי בבית הבחירה ביצה (יז, ע"א) ד"ה ושוין שמשיקין וכו', שכתב שם, דהלכה כרבי דאסור להשיק בשבת את המים לטהרן. אומנם עי' בחידושיו לביצה (יז, ע"ב) שביאר את המשנה כחכמים, דשרי להשיק את המים בשבת לטהרם. ומשמע שפסק כמותם עי' אצק"ת (כרך יא, עמוד רכ, הערה 358), יעו"ש. ונראים הדברים לומר, דהכי ס"ל למאירי לפסוק לדינא כדעת חכמים וכפסק הרמב"ם, כאשר היא באמנה איתו ללכת בעיקבותיו של הרמב"ם, וכמש"כ הרד"ל בתשובותיו (סי' ג) "דרכו של הרב המאירי ז"ל להמשך תמיד אחר הרמב"ם ז"ל". ע"כ, וכ"כ הגאון רבי ירוחם פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג (ח"א, עשה יט, דף קלו, ע"ד) וז"ל: ודברי הרמב"ם הן הן כדרכי המאירי, וכדרכו ז"ל להמשך אחר דברי הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (סי' יא, הערה ז) יעו"ש. ולכן הכ"נ קרובים הדברים לומר, שלעיקר דינא ס"ל להמאירי כחכמים, ומה גם דהוי יחיד ורבים ופסקינן כחכמים הרבים, וק"ל).

א"כ לפ"ז דחזינן, דשרי להשיק בשבת מים טמאים למים טהורים במקוה, ע"מ לטהרם ולא חשיב כמתקן כלי. ועי' במאירי בחי' לביצה (יח, ע"א) ד"ה רבא אמר, שביאר, דאף להסוברים דאיסור טבילת כלים בשבת הוא משום דמחזי כמתקן כלי, בהשקת מים טמאים לא אסרו שאינו תיקון כלי אלא תיקון מים. ע"ש. וכן מבואר כדברים אלו בשיטה מקובצת בחי' לביצה (שם, סוף ע"א) שכתב שם, רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי וכו', ודוקא בכלי אמרו. אבל במים טמאים אין בהן משום תיקון, דאין תיקון אלא בכלים. יעו"ש. והרי מבואר טעמא דלא חישינן בענין השקת המים לטהרם משום מתקן מנא, היות ולא שייך ענין מתקן מנא אלא דוקא בכלי אבל בשאר מילתא לא. א איך שיהיה, הא חזינן דשרי להשיק בשבת מים טמאים במקוה לטהרם וליכא ביה משום מתקן מנא במה שיכשירם, א"כ הכא נמי יש לומר גם בנידון דידן, דאע"ג שע"י הסרת הפקק מן הצינור תיהווי הכא השקה ועי"ז יוכשרו המים שבמקוה לטבילה, ליכא ביה משום מתקן מנא.

ועי' בתוספתא דערובין (פ"ח, ה"ה) דאמרינן התם, שתי מטהרות זו על גב זו נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ב, מהל' שבת, הכ"א) שכתב שם, שתי מטהרות זו ע"ג זו נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים, ע"כ. ועי' בכסף משנה (שם) דמתורף דבריו עולה ומתבאר, דביאור הדברים הוא, דשתי מטהרות היינו ב' מקואות שטובלים בהם [וכעין המשנה במקואות פ"ו, הלכה יא. ע"ש]. ובאחד מהם היו מים שאובים ובאחד מים כשרים לטבילה, ומסיר את הפקק מבניהם ומשיקם כדי להכשיר השאובין. ומותר לו ג"כ להחזיר את הפקק ולא חיישינן לסחיטה, והיינו משום דמכיון שכוונתו להשיקם אין לחוש שידחוק את הפקק היטב, דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דא"כ תפסוק השקתן. ע"ש. והיינו דכוונת הכסף משנה היא, דהרי איכא פלוגתא בראשונים בענין הכשרת מים שאובים ע"י השקתם למים כשרים, דהרא"ש בתשובותיו (כלל לא, סי' ב) כתב, שמיד כשמשיקים את השאובים לכשרים הוכשרו, ופקע שם שאובים מהם ונשארים בהכשרם אף אחר שהופסקה ההשקה. וכן הביא רבינו ירוחם (בנתיב כו, ח"ה) בשם יש מפרשים. אולם לעומת זה לדעת הר"ש (בפ"ח דמקואות, מ"א) מבואר, דאין השאובין כשרים רק בזמן השקתם, אבל אם נפסקה ההשקה המים חוזרים להיות פסולים. (ובשו"ת צמח צדק החדש (סס"י קעא) עמד להוכיח שכן הוא ג"כ דעת הראב"ד, ע"ש). וא"כ הכסף משנה מיסב את הרמב"ם הללו אליבא דשיטת הר"ש, דאין השקה מועילה להכשיר רק בזמן שהיא נמשכת, אבל כשנפסקה לא. ולכן ביאר דהכא כשמשיק את המים בשבת אין חשש לסחיטה משום דאינו דוחק את הפקק היטב בנקב, שהרי הוא רוצה שתמשיך ההשקה, ולכן הוא מכניסו ברפיון רק כדי שלא יצאו מים רבים. ב

אומנם עי' במג"א (סי' שכ, סקכ"ג), שהביא שם את דברי הרמב"ם בענין שתי מטהרות וכו', והמחצית השקל שם היסב את הדברים לבארם לפי דעת הרא"ש דלא רק בזמן ההשקה הפסולים נכשרים, אלא אף אם נפסקה ההשקה נשארים הפסולים בהכשרם. ולכן ביאר שם דלא מיירי הכא בענין השקה של מים פסולים ומים כשרים, דא"כ הרי שוב יש חשש של סחיטה שהרי יכול להדק את הפקק היטב. דאפילו אם נפסקה ההשקה הפסולים כשרים. אלא מיירי ששני המטהרות הם מים כשרים אלא שאין בכל אחד לבדו כשיעור, וע"י חיבורן הם כשיעור ובכה"ג בודאי שצריך שהנקב יהיה קיים, דאם סותמים אותו חוזר המקוה לפסולו, ולכן בכה"ג אין חשש שיהדק היטב את הסתימה, שהרי הוא רוצה שתשאר ההשקה, ולכן אין חשש של סחיטה. ע"ש. [ועי' בלחם ושמלה (סי' רא, סס"ק צה) ד"ה עוד כתב שם דהרמב"ם וכו', שהביא שם את דברי הבית אפרים (חיו"ד, סי' נג) שעמד לדייק מדברי הרמב"ם הללו דהל' שבת, דש"מ דהלכה כדעת הר"ש דאין השקה מכשירה מים שאובים. אלא כל זמן שהנקב לא נסתם, משום דהבית אפרים מבאר בדברי הרמב"ם כהכ"מ, דהכא מיירי בהשקת מים שאובים למים כשרים וע"ז אומר הרמב"ם דאינו סותם הנקב בחזקה, ש"מ דס"ל כהר"ש. אולם הלחו"ש שם, עמד לדחות את הדברים, דלעולם אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש דאף שיסתם הנקב לגמרי לאחר שהוכשרו המים השאובים ע"י השקה, נשארים בכשרותם לעולם, אלא דהרמב"ם מיירי כאן שרוצה לחבר את ב' המקואות [כעין מש"כ מחצית השקל שאין באחד מהם ארבעים סאה, ולכן מחבר את שניהם כדי להשלימם לארבעים סאה]. ולכן באמת אינו סותם את הנקב בחזקה, שאם יסתום תפסק ההשקה. ולכן אין ראיה מדברי הרמב"ם דס"ל כהר"ש, ע"ש].

א"כ לפי זה יוצא, דלפי ביאורו של מרן הכסף משנה והבית אפרים בדברי הרמב"ם בענין שתי מטהרות וכו' דמיירי בהכשרת מים שאובים ע"י השקתם לכשרים, יש ראיה מפורשת מדברי הרמב"ם לנידון דידן דשרי להשיק מים שאובים למים כשרים להכשירם, וליכא ביה שום איסורא. [ורק דהתם מיירי הרמב"ם מדין סוחט, דאינו ענין לנידון דידן שבלא"ה אפשר להשאירו פתוח, ומה גם דאם ירצו להחזירו ליכא כלל משום סוחט דהרי אינו עשוי מבלאי בגדים וכדו' שיש בו חשש סוחט. אלא הוא פקק גומי חזק וקשה שאין בו שום חשש סחיטה כלל]. אולם לפי ביאורו של מחצית השקל והלחם ושמלה בדברי הרמב"ם, דלא מיירי הכא כלל מענין השקת מים שאובים לכשרים, אלא בב' מקואות כשרים שרוצה לצרפם, אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם לנידון דידן.

ברם בקושטא, דהלחם ושמלה גופיה, עמד שם בדבריו (סי' רא, סקצ"ב) לדון בנידון דידן אם מותר לעשות השקה בשבת למים שאובים כדי להכשירם. והביא שם דכבר הגידולי טהרה (סי' רא, סקמ"ט) הסתפק בזה דדילמא אסור, כהא דקיי"ל דאין מבטלין איסור בשבת משום מתקן מנא. ולאחר דהלו"ש שקיל וטרי בזה, כתב, דלא מצינו בפוסקים שיעמדו לעורר בזה, דאכן איכא חשש מתקן מנא במה שמשיקין את המים כדי להכשירם. וגם בשו"ת בית אפרים (חיו"ד, סי' נג), שעמד לדון בענין פתיחת נקב ההשקה בשבת, לא דן אלא משום בונה וסותר אבל לא הזכיר כלל ענין מתקן מנא. וכן הוא המנהג שברוב המקואות חולקים את המקוה דבצד אחד יש מקוה כשרה, ובצד שני מקוה של מים שאובים שמחממים אותם ויש נקב בניהם. ומכשירים את המקוה של המים השאובין ע"י השקה, ופותחים את הנקב גם בשבת ולית מאן דחש. ולכן כתב ע"ז הלו"ש, דצ"ל שמה שפותח כאן את הנקב ועי"ז נעשה השקה במים לא חשיב כמתקן. כיון שאינו עושה מעשה בגוף המקוה אלא שהוא רק מסיר את המסך המבדיל, וממילא המקוה מיתכשרה בהתערבותה עם הכשרה, ואין להחשיב כלל שהדבר נעשה על ידו שהמקוה נכשר דא"כ אף בחול היה אסור לו לגרום להשקה זו, דהרי קיי"ל דכל שיש בו תפיסת יד אדם הרי הוא פסול (כמבואר במהרי"ק אשר הביאו הב"י ברס"י רא). ולכן צ"ל דאין חשוב הסרת הפקק הזה מעשה להכשיר המקוה אלא הסרת דבר המונע. וא"כ לא הוי אלא רק גרמא, והרי מבואר בגמ' דשבת (קח, ע"ב) דמדאוריתא גרמא מותר, והכא דאין חשש האיסור דמתקן אלא מדרבנן יש לומר דבגרמא אף מדרבנן שרי. עכת"ד. ע"ש. וא"כ עולה ומתבאר, דלעולם הלחם ושמלה ס"ל להתיר בזה את השקת המים השאובים בשבת כדי להכשירם, וליכא ביה משום חשש דמתקן. [ומה שמתבאר מדברי הלחם ושמלה דגרמא באיסור דרבנן שרי, באמת הכי קיי"ל. וכאשר מתבאר מדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאור"ח, סי' יז, אות יט) אשר הביא שם את דברי הגר"י זריהן בשו"ת ביכורי יעקב (סי' ח) שכתב, דדוקא באיסור תורה יש להחמיר ע"י גרמא, אבל בדרבנן שרי. ומתורף הדברים שם עולה ומתבאר דס"ל נמי הכי, ע"ש. וראה גם לידידנו הדגול הר"מ הלוי יצ"ו, בקונטרס כללי ט"ל מלאכות (הערה 51), שג"כ עמד בזה וצידד ג"כ להביא ראיות דגרמא באיסור דרבנן שרי. דלא אסרו חכמים שבות בגרמא. ע"ש. ואכמ"ל].

ושו"ר הלום להגאון מהרש"ם בתשובותיו ח"ד (סי' עח) ד"ה ומש"כ וכו', שהביא בין בתרי אמרותיו את דברי הבית אפרים הנ"ל (חיו"ד, סי' נג), שעמד לדון אם מותר לפתוח את הנקב ההשקה בשבת אולי יש בזה משום בנין וסתירה, ופשט את הדברים מהא דהביא המג"א (בסי' שיג, סקי"א) את הסמ"ג שכתב, דהא דאמרינן מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה ואם תקע חייב חטאת היינו דוקא בדבר שצריך גבורה ואומנות, הא לאו הכי לא. ולכן הכא שא"צ גבורה ואומנות להכניס ולהוציא את הפקק, ליכא למיחש. והעיר ע"ז מהרש"ם, דלכאורה עדין יש לשאול שהרי יש בזה חשש מתקן מנא שע"י שפותח הנקב נכשר המקוה, וכעין מש"כ המג"א (סי' שיג, סק"א) בשם ר"י הלוי, דאסור לסתום החלון שלא תכנס טומאת המת לחדר, משום דהוי מתקן מנא. וכן הא דכתב הר"ן בפ"ג דסוכה דלמ"ד לולב צריך אגד אסור לאוגדו ביו"ט גם בעניבה, דכיון דלא מכשר בלא זה הוי מתקן מנא וא"כ ה"נ בנידון דידן. אומנם אח"כ הביא המהרש"ם את דברי הרמב"ם הנ"ל (בפכ"ב, מהל' שבת, הכ"א) בענין ב' מטהרות דנוטל הפקק בשבת להשיקם וכו' דא"כ לפ"ז מבואר דליכא בזה משום מתקן מנא. אולם כתב להעיר ע"ז, דיש לומר דהרמב"ם לשיטתו דהרי ס"ל (בפ"ד מהל' מקואות), דמדאוריתא אפילו כולה שאובים הרי היא כשרה ואינה פסולה אלא מדרבנן. [ובאמת כך היא ג"כ שיטת החינוך (במצוה קעה) דאין מים שאובים פסולים במקוה אלא מדרבנן. דמדאוריתא אפילו כל המקוה היא ממים שאובים הרי היא כשרה, ובעינן שיהיו רק בקרקע. ע"ש, ובמנחת חינוך (אות א), יעו"ש. וראה גם בשו"ת דובב משרים להגאון מטשעבין (ח"ג, סי' סח, אות ב) דעמד לדון שם בדעת רש"י האם ס"ל כהרמב"ם, והעלה דלעולם לדעת רש"י היכא דכל המקוה הוי מים שאובים פסולה מדאוריתא, כמבואר בדבריו במס' בבא קמא (סו, ע"א), ודלא כדעת הרמב"ם, ע"ש]. וממילא מכיון שלדעת הרמב"ם אין פסול מים שאובים אלא מדרבנן, לכן באמת שרי להשיקם. כעין מש"כ הרב המגיד בפ"ד דהל' יו"ט בדעת הרמב"ם דס"ל דשרי להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה, דהוא משום דחזי לתשמיש בימי טומאתו. וה"נ יש לומר במקוה דשאובים כשרים מדאוריתא. אולם עמד להעיר ע"ז, דלפי מחצית השקל הנ"ל (סי' שכ, סקכ"ג) דביאר בדברי הרמב"ם בענין ב' מטהרות וכו', דמיירי במקוה אחד חסר וע"י השקה נכשר, והתם הרי הוא תיקון בשל תורה. ולכן כתב המהרש"ם בסוף דבריו, דלעולם אפשר לומר דשרי להשיק מים שאובים בשבת להכשירם ולא חשיב כמתקן. דכמו דשרי להטביל כלי בשבת בדרך הערמה למלא בו מים משום דלא מינכר שעושה כן לצורך טבילה, הכ"נ בהשקה לא מינכר שעושה כן להכשיר המקוה, דשמא עושה כן להשיק המים הסרוחים עם הצלולים לערבן, ובפרט כשפתח ההשקה הוא מתחת למים בשולי המקוה ואינו נראה לשום אדם אף פעם. ועם כל זה נשאר שם המהרש"ם בסיפא דמילתיה בצ"ע, ע"ש.

אומנם לפי הדברים שהבאנו בס"ד לעיל, מדברי התוספתא דשבת (פי"ז, ה"ח), ומהגמ' דביצה (יח, ע"ב) דמשיקין את המים הטמאים בשבת לטהרם וליכא משום מתקן מנא. וביאר המאירי דטעם הדבר הוא דמתקן מנא לא הוי אלא בכלי, אבל במים לא. והלחו"ש הנ"ל (סי' רא, סקצ"ב) ביאר דבריו דבענין תיקון קל זה לא חיישינן במים משום מתקן מנא. ובארנו הדברים בס"ד ע"פ דברי הפנ"י והצל"ח בביצה (יח, ע"ב), דהכא הוי תיקון קל משום דסו"ס המים חזו לאדם טמא ולכן מקרי תיקון קל. וא"כ ה"ה נמי דיש לומר בענין השקת מים שאובים להכשירם, דהוי תיקון קל שהרי הם ראוים להקר בהם או לשתיה וכדו' ובכה"ג ליכא משום מתקן מנא. ולכן שפיר שרי להכשירם למים השאובין ע"י השקתם למים הכשרים, וחרדתו של רבינו המהרש"ם מצאה מנוח. דלעולם ליכא למיחש הכא משום מתקן מנא. וק"ל.

ושו"ר הלום להגאון רבי משה פנשטיין בשו"ת אגרות משה חאור"ח - ח"ב (סי' פב), שעמד בשאלה זו אם מותר להשיק בשבת את המקוה של המים השאובים למקוה הכשרה של מי הגשמים כדי להכשירם, ונקט נפשי בקציר"י להשיב, דמאחר ומצינו מפורש במשנה דביצה (יז, ע"א), דמותר להשיק מים טמאים למקוה לטהרם. ובגמ' (בדף יח, ע"ב) איתא מחלוקת רבי ורבנן, דלרבנן מותר להשיק אף בשבת וכן פסק הרמב"ם. ואין כל טעם להחמיר השקה דמקוה יותר מהשקה דמים טמאים, ואדרבה במקוה לא שייך כל הטעמים המובאים במים. ורק טעם מתקן מנא שייך בו, וחזינן שלא נחשב כמתקן מנא בענין מים טמאים לטהרם, וכ"ש מקוה של שאובין דמותר להשיקה כדי להכשירה, עכת"ד. ע"ש. וכן ראיתי ג"כ כיוצ"ב להגר"ב זילבר בשו"ת אז נדברו (ח"ג, סי' כה, אות ו), שהשיב בקצירת האומ"ר על שאלה זאת, אם מותר להשיק בשבת המים השאובים למים שבאוצר המי גשמים כדי להכשירם. והשיב, דליכא בזה כלל משום מתקן מנא כיון שהמים ראוים לשתיה, ואינו דומה למשיק מים טמאים דשם מקרי תיקון, דהמים הוכשרו לשתיה. ע"ש. וכ"כ בפשיטות ג"כ בשו"ת דובר שלום ח"ג (סי' יד, אות ה) שכתב שם, דשרי להשיק בשבת מקוה של מים שאובים למקוה כשרה, וכדברי האגרות משה. ע"ש.

ולפי המבואר חזינן, דכבר קדמו רבנן קשישאי להתיר בזה, הלא הם הגאון ר"ש גאנצפריד בלחם ושמלה, וכן צידד המהרש"ם לומר דליכא למיחש הכא משום מתקן מנא. ולפי ביאורו של הכסף משנה בדברי הרמב"ם (פכ"ב, מהל' שבת, הכ"א), יוצא דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ע"פ דברי התוספתא, שהתיר את השקת המים השאובים לכשרים כדי לטהרם. וע"ע בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' קסב, אות יח), שג"כ עמד להתיר את השקת המים השאובים לכשרים בשבת, וליכא למיחש ביה משום מתקן מנא. וכמ"ש הלחם ושמלה הנ"ל, ע"ש. ג

ובסיומא דמילתא עוד מילה בלשוני, בענין מה שעמד הבית אפרים הנ"ל (חיו"ד, סי' נג) לדון, אם איכא הכא בהסרת הפקק ובהחזרתו משום בונה וסותר. ראשית מהא דהבאנו לעיל בס"ד את דברי הגמ' דפסחים (סד, ע"א) דהיו מדיחין את העזרה בשבת וכו', והרי שהיו פוקקין ופותחין את הנקב שהיה בחומה ולא חיישינן משום בונה וסותר. ונוסף לטעם הנ"ל של הבית אפרים יש לומר עוד טעם בזה לקולא, דהנה בירושלמי דשבת (פ"ז, ה"ב) נחלקו אם בנין לשעה, דהיינו שדעתו לסותרו לאחר זמן הוי בנין. דרבי יוסי סובר שאינו בנין ואע"פ שהבנין שהיה במשכן לא היה עשוי שיהיה לעולם, שהרי פרקוהו בזמן נסיעתם במדבר. מ"מ מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור, הרי זה כמי שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אמתי יסעו. ור' יוסי ב"ר בון אמר כיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסם לארץ, הוי כבנין לשעה. ומכאן ראיה דאף בנין לשעה הוי בנין. ונחלקו האחרונים לענין דינא בזה, דהחת"ס בתשובותיו (חאור"ח, סי' עב) כתב, דסתמא דהתלמוד בבלי הוי כדעת רבי יוסי דהמשכן הוי בנין עולם. דהא בגמ' שבת (לא, ע"ב) אמר עולא, דסותר על מנת לבנות במקומו הוי בנין. והקשתה הגמ' הרי במשכן הוי סותר שלא ע"מ לבנות במקומו, וכל המלאכות ילפינן מהמשכן. ותירצה הגמ' דהיות וכתוב התם ע"פ ה' יחנו, כמקומו דמי. ולא דחי ליה תלמודא, ש"מ דהכי קיי"ל. ושכן משמע מהתוס' בשבת (צד, ע"א) ד"ה ור"ש פוטר. וכיון שכן דהמשכן הוי בנין עולם, כל בנין שהוא לשעה לא הוי בנין, ע"ש. וכ"פ ג"כ הגאון רבי חיים פונטרימולי בס' פתח הדביר (ח"ג, רס"י שטו), והשואל ומשיב מהדורא רביעאה (ח"ג, סי' כח). ע"ש. וכ"כ ג"כ התפארת ישראל (בכלכלת שבת סי' לד, אות ב) - בענין פתיחת המטריה בשבת - דמהגמ' דשבת (לא, ע"ב) מוכח דדעת הבבלי היא דהמשכן היה בנין קבע, ולא חש להאי סברא דהקב"ה הבטיחן להכניסם לארץ, משום דעכ"פ לא הבטיחן מתי יכנסו. והרי שבאמת בסוף נשארו במדבר ארבעים שנה. ויתרה מזו כתב שם התפאר"י דגם לירושלמי אפשר לומר דבפחות מח' או ט' ימים אפילו בנין לשעה לא הוה, אלא רק בנין עראי כבסוכה. ע"ש. אולם לעומת זה האור שמח (בפ"י, מהל' שבת, הי"ב), עמד לחלוק על החת"ס, וכתב להוכיח דשיטת הבבלי היא כירושלמי דבנין לשעה הוי בנין, דהא אמרינן בשבת (עד, ע"ב) קשירה במשכן היכא הויא, אמר רבא שכן קושרים ביתדות האהלים ושאלה הגמ' - קושרים, ההוא קושר ע"מ להתיר הוא, הרי דסברת הבבלי כר"י בר בון דמכיון שהיו מעותדים להכנס לארץ הוי דבר לשעה, וא"כ ה"ה נמי דהמשכן גופו הוי בנין לשעה, וחשיב בנין. ע"ש. וגם הישועות יעקב (סי' שיד, סק"א) העלה הכי דקיי"ל להלכה דבנין לשעה הוי בנין, ע"ש. וראה גם ביסודי ישורון ח"א (הל' בונה, עמ' 207) מש"כ להעיר על החת"ס. ע"ש. וכן מצאתי שכתב ג"כ בס' דברי יחזקאל (סי' ד, בהג"ה שם) שעמד להביא ראיה מהא דאמרינן בשבת (צה, ע"א), דהגודלת שערה בשבת חייבת משום בונה. וכ"פ הרמב"ם (בפכ"ב, מהל' שבת, הכ"ו), והרי התם הוי בנין לשעה ואפ"ה חשיב בנין, ע"ש. וכבר הארכנו בזה בס"ד טובא במקום אחר, וא"צ לכפול הדברים.

אומנם לדינא נקטינן בפשיטות דבנין לשעה לא הוי בנין, ובפרט כשעומד לסותרו בו ביום, לפי המבואר בשו"ע רבינו זלמן (סי' שיג, סעיף כא), דעד כאן לא אסרו בנין עראי דוקא כשאינו עשוי לסותרו בו ביום, אבל כשעומד לסותרו בו ביום ליכא איסורא. ע"ש. וכן צידד בזה ג"כ מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' נו) שיש לומר דבנין לשעה לא הוי בנין, ובפרט כשעומד לסותרו בו ביום. ע"ש. וא"כ הכי נמי יש לומר כן בנידון דידן, דהיות והשסתום הזה אשר פוקקים בו את נקב ההשקה, אין קובעין אותו בתוך הנקב לצמיתות, אלא הוא עשוי לצאת ולהכנס שבעת שרוצים לעשות ההשקה מסירים אותו, ואח"כ שוב מחזירים אותו למקומו, א"כ הוי בנין לשעה ושרי. וכאשר כתב כיוצ"ב ג"כ בשו"ת גור אריה (סי' קלה) בענין סתימת החלונות, שבכל לילה לוקחים צירים לסגור בהם, דכיון שעשוים בדרך כזה לעשות בכל ערב ובוקר אין בזה משום בנין וסתירה, דהוי בנין לשעה. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ו, סי' יג) שכתב שם בענין שולחן ביהכ"נ לקריאת התורה, שיש בו נקבים בקצוות ותוחבים בהם עצים ועליהם מניחים את כלי הקודש (רימונים), ואחר הקריאה מוצאים אותם משם, והעלה דמותר להוציאם ולהכניסם בשבת דכיון שעשוי להוציא ולהכניס לית ביה משום בנין וסתירה, וכמש"כ בשו"ע (סי' רנט, ס"ז) דמותר לסתום סתימת התנור היות ולא נעשה לקיום. ע"ש. וראה גם בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' פ, אות סה). ע"ש. ולכן צריך לומר דאע"ג דמצינו בחזו"א (חאור"ח, סי' נג) ד"ה ולענין, שהעלה שם לאסור להחזיר המסננת שבפי ברז המים משום בונה, דהיות ומחברו לדבר המחובר לקרקע דינו כבנין. ע"ש. דהתם מיירי שמחזירו ע"מ להשאירו ולקובעו שם, שכן הוא דרכו שמשאירים את המסננת מחוברת לברז ואין דרכה להוציאה ולהכניסה, משא"כ הכא בפקק ההשקה, שכן הוא דרכו להוציאו ולהכניסו ליכא ביה משום בונה וסותר. ושו"ר בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק יב, סעיף טז) שכתב שם, דמותר לסתום את מקום יציאת המים שבכיור בפקק כדי לשטוף כלים, ע"ש. ולא ציין שום מקור לדבריו אלה. אולם כאמרו עצם הדין נכון הוא, דאכן שרי לסתום הכיור בפקק הזה, וליכא הכא חשש בו. דהא הוי בנין לשעה דקיי"ל דלא הוי בנין, וממילא ליכא ביה משום איסור בונה.

המורם מכל האמור: אם שכחו הממונים על המקוה, להשיק את המים השאובים במקוה הטבילה למי הגשמים שבאוצר בערב שבת, מותר להשיקם בשבת. ואע"ג שפותח וסוגר את השסתום שבנקב ההשקה אין בזה חשש של מתקן מנא, או איסור של בנין וסתירה.

[ומהיות טוב שאם אפשר, עדיף שיסיר את השסתום בדרך שינוי ברגלו או במרפק ידו וכדו', כעין הא דמבואר בגמ' דכתובות (ס, ע"א). אולם אין זה לעיכובא, ולכן במקום שהשסתום מהודק היטב יכול להסירו בידו כדרכו בכל יום. ובמקום שאפשר לעשות הדבר ע"י עכו"ם עדיף טפי, (ואומנם דבשו"ת קנין תורה (ח"א, סי' פג, אות ו) כתב, דאין לבצע את מילוי המקוה והשקתו ע"י עכו"ם נכרי. ע"ש. התם מבואר מדבריו הטעם, שמא לא יבצע את כל הפעולות כראוי ויהיה חשש מים שאובים במקוה, וכעין מש"כ החת"ס בתשובותיו חיו"ד (סס"י ריז), דאין למסור את ענין מילוי המקוה לנשים (להבדיל), שבאורך ימים יזלזלו בפתיחה וכו', יעו"ש. משא"כ הכא בנידון דידן, דעומדים ע"ג העכו"ם שיבצע את כל הפעולות כראוי. ובפרט פעולה כזאת של הסרת הפקק, לא גרע מהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' סט, סעיף י) דעכו"ם המשמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה, ואין ידוע אם הדיחו אם יודע העכו"ם מנהג ישראל סומכין על דבריו, אם היה שם ישראל יוצא ונכנס. ע"ש. ובפרט כאן שעומד ישראל ע"ג, ודבר זה הוא חד פעמי. וק"ל). אולם כמובן שאין צריך לטרוח ביותר עבור זה לעשותו ע"י עכו"ם, דיש צדדים רבים להקל בזה לעשותו ע"י ישראל, וכדעת רוב הפוסקים הנ"ל שהעלו בזה לקולא].
למטה