למעלה
י) ונלע"ד נראה דאם אירע כן,
שהמבדיל סיים במקום המבדיל בין קודש לחול, בין קודש לקודש, כעובדא דקמן. אם מיד
קודם שישתה את היין הוברר לו כי טעות עלתה בידו, אה"נ יתקן עצמו מיד תוך כדי
דיבור ויאמר, בין קודש לחול, ובזה יעלה ארוכה למכתו, כי הא דחזינן בשו"ע
אור"ח (סי' רט, ס"ב) שכתב שם מרן, לקח כוס של שכר או של מים ובירך
בא"ה אמ"ה בורא פרי הגפן ותוכ"ד נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו,
וכך היתה אמירתו בא"ה אמ"ה ב"פ הגפן שהכל נהיה בדברו יצא.
וכיוצ"ב מבואר נמי בדברי מרן (סי' תקפב, ס"ב) שכתב שם, דאם אמר האל
הקדוש במקום המלך הקדוש, ותוך כדי דיבור חזר בו ואמר המלך הקדוש, דא"צ לחזור.
וכן הדין בהמלך המשפט. ע"ש. וכיוצ"ב איכא בכמה דוכתי דאם מתקן עצמו
תוכ"ד, מועיל ושב ורפא לו. ותוכ"ד היינו שיעור ג' מילים דשלום עליך רבי,
שכן הוא הסכמת רוב האחרונים, כמש"כ המשנה ברורה בשער הציון (סי' תפז, אות ג). שכתב שם, דהסכמת רוב האחרונים
דשיעור תוכ"ד הוא רק כדי ג' תיבות, ולפלא על הפרמ"ג שכתב דהוא שיעור ד'
תיבות של "שלום עליך רבי ומורי". ע"ש. וראה גם בסמ"ע
חו"מ (סי' פ, סק"ח) שג"כ כתב הכי דתוכ"ד הוא שיעור ג' תיבות
ע"ש. וע"ע בדברי רע"א בשו"ע יו"ד (סי' רמב, סט"ז)
שכתב שם, דמדברי הגמ' בב"ק (עג, ע"ב) מבואר, דשאילת תלמיד לרב הוא שלום
עליך רבי ומורי. והרמב"ם פ"ב דעדות ה"ג כתב דתכ"ד הוא שיעור
שאילת תלמיד לרב, ולא הזכיר את שיעורו. ובודאי שסמך על מ"ש כאן בהל' תלמוד תורה
דהיינו שיעור שלום עליך רבי. וא"כ לכאורה קשה הרי הכא בגמ' דבב"ק מבואר
דהשיעור הוא שלום עליך רבי ומורי, ואולי להרמב"ם היתה לו גירסא אחרת.
עכת"ד. ע"ש. ואמנם ראיתי בס' משנת יעקב על הרמב"ם (הל' תלמוד תורה
פ"ה, ה"ה) שעמד להעיר ע"ז, דפלא הוא שלא הזכיר רע"א
דהרא"ש שם בב"ק גריס הכי: שלום עליך רבי, ובפלפולא חריפתא כתב דגירסא זו
היא עיקר, דאל"כ קשה רישא אסיפא, וכ"כ רש"י בשבועות לב, ע"א
דהוא שלום עליך רבי, וברש"י ותוס' נזיר כב, ע"ב כ' מפורש דתכ"ד הוא
שלוש תיבות והיינו שלום עליך רבי, ומש"כ רע"א שהרמב"ם בהל' עדות לא
הזכיר השיעור עי' ברמב"ם הל' שבועות פ"ב, הי"ז שהזכיר השיעור דהוא
שלום עליך רבי. ע"ש. וראה עוד במשנת יעקב שם (בהל' קריאת שמע פ"א,
ה"ח - אות ב) מש"כ עוד בענין שיעור זה של תוכ"ד. ע"ש.
אולם אם נזכר לאחר כדי דיבור,
(שאז כבר לא מועיל מה שיתקן עצמו, עי' היטב בכף החיים (סי' רט, סק"י),
ובמשנ"ב (שם, סק"ו), ובשער הציון (שם, אות ג), ע"ש). מכיון דאיכא
לספוקי אי חשיב חתימה זו כהפסק, בין ברכת הגפן לשתית היין, כמו שביארנו. הנה לפי
מאי דחזינן בדברי מרן (בסי' רעא, סעיף טו) דאם שח בין הקידוש לשתיית היין דהווי
הפסק, וצריך לחזור ולברך ברכת הגפן. וגם כאן, אם נימא דחשיב הפסק יצטרך לחזור
ולברך ברכת הגפן, משום דהפסיק בדיבור בין הברכה לשתיה. אמנם כאמור מאחר ובית הספק
במקומו עומד, דיש צדדים לומר דהא דחתם הכי לא חשיב כהפסק. (וראה גם במג"א
(סי' רעא, סקל"א) שכתב דכל שהפסיק לצורך הקידוש א"צ לחזור ולברך, ואפילו
אם הפסיק במידי דשייך לסעודה ג"כ לא הוי הפסק, דהא קידוש צורך סעודה הוא. וכן
מבואר כיוצ"ב בא"ר (שם, סקל"ב), וראה נמי כעין זה בחיי אדם (כלל ו,
אות טו), ע"ש). י"ל דמכיון דקיי"ל שאף אם זה מקדש, והאחר שותה את היין
דיוצא יד"ח. וכאשר כתב מרן (סי' רעא, סעיף יד) דאם לא טעם המקדש, וטעם אחד
מהמסובין כמלא לוגמיו, דיצא. וכן הסכימו האחרונים כמתבאר מדברי המג"א
הנ"ל (סי' רעא, סקל"ב), והא"ר (שם, סקל"ג), והמטה יהודה עייאש
(שם, סק"ב), והמשנ"ב (שם, סקס"ט) ועוד. ובאמת מבואר כיוצ"ב
כבר בשו"ת הרשב"ש (סי' שפה) שכתב שם, דאם המקדש לא יכול לשתות היין,
משום שהיין מר לו יוכל להטעימו לאחר. וכן הביא הברכי יוסף (שם, סק"י).
ע"ש.
מכיון שכן, עדיף שיתן את שתיית
היין הזה לאחר, משום דלגבי האחר לא חשיב הפסק, דהרי זה השומע רצה לצאת יד"ח
ההבדלה בלבד, ובשאר ההוספות לא רצה שיעלו בברכתו, וזה עלתה בידו. ט כי הא
דמבואר בברכ"י אור"ח (סי' ריג, סק"א), שכתב שם לדון, במי שאכל
כיסנין. ונסתפק אם אכל כשיעור שצריך לברך ברכה אחרונה, וחבירו אכל כיסנין וענבים
וכשיברך יכלול כיסנין וענבים, האם יכול זה שאכל כיסנין לבד לצאת יד"ח בברכה
אחרונה זו, ומה שכולל חבירו ענבים בהדי כיסנין לא הווי הפסק לדידיה. ולאחר שנשא
ונתן בזה באמונה, העלה מול סוף, דלעולם לא הווי הפסק, והוכיח לזה מכמה ראיות. וכן
הביא שם ראיה ממש"כ הרב לקט קמח, דשמיני של פסח שחל בשבת דיכול בן ארץ ישראל
לצאת יד"ח קידוש בקידוש של בן חו"ל, ומה שהבן חו"ל כולל בקידוש גם
יו"ט לא הווי הפסק. והכא נמי יש לומר הכא בענין ברכת הכיסנין והענבים,
ע"ש. וכן דן בבעיה זו גם הגאון רבי יוסף חיים בספרו רב ברכות (מערכת ב, אות
ג). ע"ש. וראה גם בשד"ח (אספ"ד, מערכ' ה, אות יב) שעמד לדון שם
בענין מי שיצא כבר ידי חובת קידוש, ובא לבית חבירו ורוצה לשתות יין, ובעה"ב
עדין לא קידש. וזה רוצה לצאת ידי ברכת היין בזה שיברך בעה"ב בורא פרי הגפן על
הקידוש. האם הקידוש לא חשיב הפסק לדידיה, מכיון שכבר יצא יד"ח קידוש. ועמד
לפלפל בדברי הברכי יוסף הנ"ל ובדברי האחרונים שכתבו על דבריו, ע"ש.
עכ"פ אנן בדידן, נמי יש לומר
הכי, דהיות וזה השומע רוצה לצאת יד"ח בברכת ההבדלה ההפסק הזה שעשה המשמיע לא
יחשב הפסק עבורו. כי הא דכתב רבינו החיד"א דברכת על העץ ועל פרי העץ שמברך זה
על הענבים לא חשיב הפסק לגבי השומע שרוצה לצאת רק בברכת הכיסנין בלבד.
[ויש להוסיף ולומר, שאפילו לפי מה שהבאנו בדברינו לקמן
בענין גדר שומע כעונה דפירושו, שכל מעשיו של המשמיע מתיחסים לשומע. וא"כ הכי
נמי נאמר דכשם שדבר זה הווי הפסק לגבי המשמיע נגרר השומע אחריו בזה, וגם לדידיה
יחשב כהפסק. יש להשיב ולומר דהרי מדברי החזו"א שהבאנו (חאור"ח, סי' כט)
עולה ומתבאר, דכל מאי דאמרינן שהשומע נגרר אחרי המשמיע, וכל מעשיו של המשמיע
מתיחסים ג"כ לשומע, היינו דוקא בענינים השייכים למצוה, אולם הכא בנידון דידן
אם נחשיב מאי דקאמר המבדיל במקום בין קודש לחול, בין קודש לקודש, שזה כהפסק, הרי
זה סתם דיבור בעלמא. ובזה לא אמרינן דמתיחס לשומע. ועוד יש לומר ע"פ
מש"כ בשו"ת תורת יקותיאל (סי' יב) בשם החת"ס בתורת משה, שכתב שם
לבאר הא דפסק מרן באור"ח (סי' קד, ס"ז) דהעומד באמצע תפילת שמונה עשרה
ושמע קדיש וקדושה, ישתוק ויכווין לש"ץ ויהא שומע כעונה, ולכאורה כיצד זה, הרי
אם באמת יחשב כעונה הרי זה כמפסיק בתפילתו. וביאר שם ע"פ דברי הגמ' בקידושין
(מ, ע"א) דאמרינן התם, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין
הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר און אם ראיתי בליבי לא ישמע ה', אכן שמע ה' הקשיב
לקול תפילתי. כלומר שאף שלענין הפסק לא חשיב השומע קדיש וקדושה בתפילתו לעונה,
מ"מ נחשב כעונה לענין מצוה. וכן פירש בס' תהלה ותפארת (בתהילים סו).
וכ"כ לבאר בטוטו"ד מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר
ח"ו (חאור"ח, סי' טז, אות א), וכן הביא לבאר ג"כ בס' ילקוט יוסף הנדפ"מ
למר בריה (עמוד קעד, אות מז) דהא דהשומע באמצע התפילה קדיש או קדושה יוצא מדין
שומע כעונה, ואילו מאידך גיסא לא נחשב הדבר הפסק בתפילה. משום דלענין המצוה אמרינן
דהווי כעונה, אבל לגבי ההפסק לא חשבינן ליה כעונה כי הא דמחשבה טובה מצטרף למעשה
וכו', ע"ש. וא"כ הכ"נ יש לומר בנידון דידן דאמנם אמרינן
דשומע כעונה, ויוצא השומע הזה
יד"ח בכך שכל פעולותיו של המשמיע מתיחסים לגביו, אולם לגבי דבר דחשיב הפסק
ומקלקל הברכה לא חשבינן ליה כעונה, כעין הא דחזינן בענין השומע קדיש וקדושה
בתפילה, שהמחשבה הטובה מצטרף למעשה, ולגבי הרעה שיחשב כהפסק לא. וק"ל].
אולם אחרי שובי נחמתי, כי עלה
במחשבה לומר, דלכאורה לא דמיא נידון דידן להא דהברכ"י. דעד כאן לא קאמר רבינו
החיד"א דמה שהשומע אינו רוצה לשמוע ולצאת, לא חשיב לגביו הפסק. זה דוקא
כעובדא דהתם, בענין דלא הווי הפסק עכ"פ למשמיע גופיה. מה שאין כן בנידון דידן
דדינינן שמא מה שאמר המבדיל, בין קודש לקודש דחשיב הפסק לגבי לדידיה, א"כ מנא
לן לומר דהשומע הזה יהיה עדיף מהמשמיע, ונאמר דלגבי המשמיע חשיב הפסק ולגבי השומע
לא יחשב הפסק, הרי כל כוחו של השומע הוא מהמשמיע, ואם המשמיע לא יוצא יד"ח
בברכה זו גם השומע נגרר אחריו, כי כשל עוזר ונפל עזור.
ובאמת שוב ראיתי בס"ד במשנה
ברורה (סי' קסז, סקצ"ג), שעמד שם לבאר בדברי הרמ"א שכתב, דהיוצא
יד"ח בברכת המוציא מחבירו, לא ישיח זה השומע אחרי הברכה עד שיאכל הבוצע, ואם
השיח קודם לזה הווי הפסק לדידיה. וכתב המשנ"ב, ודע עוד דאם המברך שח קודם
שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה, דשוב אינם יוצאים בהברכה,
וצ"ע לדינא. ע"כ. וראה גם בדבריו בביאור הלכה (שם, ד"ה אבל
אח"כ) שעמד לדייק כן מדברי הרוקח, דלעולם אם המברך גופיה שהוא מוציא את
האחרים, שח בין הברכה לטעימה חשיב הדבר הפסק גם לגבי השומעים. ע"ש.
וא"כ לפ"ז שוב יש לומר
בנידון דידן, דאם חשבינן לזה שאמר המבדיל בין קודש לקודש, דהווי כהפסק, גם לגבי
השומעים הווי הפסק, ושוב גם הם אם ירצו לשתות את היין צריכים לברך בורא פה"ג,
ומה תועיל תקנתין.
איברא דעדין יש להשיב ולומר,
דהיות וסוף סוף לא ברירא הא מילתא בסכינא חריפא שמה שסיים כאן ואמר, בין קודש
לקודש במקום בין קודש לחול, חשיב ודאי כהפסק כי הא דשח בדברים בטלים, דכמו שאמרנו
לעיל, איכא למימר היות וסו"ס הוא גם נוסח של הבדלה חשיב מעין המאורע, והווי
כגביל לתורא דלא הווי הפסק, כמבואר בשו"ע (סי' קסז, ס"ו). וכן משאר
הטעמים שהבאנו לעיל דאפ"ל דלא הווי הפסק. ומה גם דענין זה שאם שח המברך בין
ברכה לטעימה, דחשיב הפסק לגבי כל השומעים לא פשוט למשנ"ב גופיה, דנשאר בזה
בצ"ע. וראה גם בפרי מגדים (סי' קסז, במשב"ז - סק"ח) דבאמת כתב כל
בתר איפכא מדברי המשנ"ב, דזה לשונו: והווי יודע דאם הבוצע הפסיק בדיבור בין
ברכה לאכילה, ואחרים אכלו אח"כ י"ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו
בדיבור. ע"ש. וכן מצאתי מבואר כיוצ"ב בדברי הגרי"ח בס' בן איש חי
ש"ר (פר' אמור, סעיף טז) שכתב שם, אם שח הבוצע בדברים חצונים שדינו לחזור
ולברך והמסובין לא הפסיקו, יצאו יד"ח ואוכלים וא"צ לכיון לברכה שניה של
הבוצע. ע"ש. וכן מצאתי שהרב כף החיים (בסי' קסז, סקנ"ט) ג"כ הביא
בפשיטות את דברי הפרמ"ג הנ"ל ולא עמד להעיר ע"ז כלום, והוסיף
שכ"כ ג"כ הבי"מ (הבית מנוחה) אות יב. ע"ש. ובפשטות נראה דהאי
דשתיק ניחא ליה בהא. וממילא לפי כללין דנקטינן בידין י"ל כאן סב"ל, כדעת
הסוברים שהשומעים יצאו יד"ח, כי רבים המה. וע"ע בספר מקראי קודש
להגרצ"פ פראנק הל' פסח ח"ב (סי' סב) בהערות "הררי קודש"
(ר"ה אם המברך וכו') מש"כ על דברי המשנ"ב הנ"ל. ע"ש.
ולכן מטעמא דסב"ל, יש לומר
דקמה וגם ניצבה דעתינו הראשונה, דעדיף שזה השומע ישתה את היין מיד בגמר ההבדלה,
בלי שום ברכה, ובזה יוציא גם את המבדיל ויצא מכל חשש. כי בלאו הכי יש צדדים לומר
דגם לגבי המבדיל גופיה לא הווי הפסק, וק"ל.
והן אמת דאע"ג דמרן
בשו"ע הנ"ל (בסי' רעא, סעיף יד), לאחר שכתב דאם המקדש לא שתה מיין
הקידוש וטעם אחד מהמסובים מלא לוגמיו יצא, הביא שם את דעת הגאונים שסוברים דאם לא
טעם המקדש בעצמו דלא יצא, וכתב, דראוי לחוש לדבריהם. [ועי' בב"ח (שם) שכתב,
דהעיקר הוא כדבריהם, ע"ש]. יש לומר, חדא, דלא כתב מרן דיש לחוש לדבריהם אלא
בקידוש, כמבואר שם בדברי מרן גופיה שכתב, "ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים
הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר". ע"כ. ועוד, דאפילו נימא
דה"ה בהבדלה, לפי מה שכ' הט"ז (שם, סקי"ח) והתו"ש (שם,
סקל"ט) דביארו שם, דנראה הטעם בקידוש, משום דאסמכוה מדאורייתא לקדש על היין.
ע"ש. ולפי מה שכבר כתבנו לעיל מצינו דה"ה בחיוב ההבדלה על היין, דאסמכוה
אקרא דאוריתא, וכן נמי הא דמתבאר בדברי הרמב"ם דהוקש חיוב ההבדלה לחיוב
הקידוש, ויתירא מזו מצינו לדעת שאר הראשונים דחיוב ההבדלה על היין הווי לגמרי
מדאוריתא [ובפרט שכן מצינו לחדא מן הגאונים, הלא הוא דעת רב אחאי גאון לדעת המכריע
(בסי' עא) כמו שהבאנו לעיל בס"ד]. וממילא לפ"ז יש לומר דראוי לחוש לדעת
הגאונים גם בענין ההבדלה, דהא הווי דומיא דקידוש. מכל מקום יש לומר בנידון דידן
כיון שעושה כן שלא להכנס בלתא דחשש ברכה לבטלה, שלא לחייב את המבדיל לברך שוב ברכת
הגפן, בודאי דיש לסמוך על הדעה הראשונה שהביא מרן (שם) דהיא דעת הרא"ש בפסחים
(קו, ע"א), דאם לא טעם המקדש, וטעם אחד מן המסובים דסגי בהכי. [ובאמת יש
לדייק כן גם מדברי הנמוק"י והשלטי גבורים בפסחים (שם), דאם טעם אחד מן
המסובים, אפילו שהמקדש עצמו לא טעם, דיצאו יד"ח. ע"ש היטב]. דלא גרע מהא
דכתב בדבר החיים (סי' רעא, סעיף יד) דבדיעבד אם לא שתה המקדש כלל, מהני צירוף
המסובים כולם לשיעור זה דמלא לוגמיו. ע"ש. וראה גם במשנ"ב (שם,
סקע"ג), ובביאור הלכה (שם, סוד"ה וי"א דכיון), יעו"ש. והכא דאיכא
חשש דברכה לבטלה, בודאי ובודאי דנסמוך אף לכתחילה על דעה קמייתא דהיא עיקר דינא,
שהרי הביאה שם מרן בסתם, דלעולם אף אם לא טעם המקדש כלל ורק אחד מהמסובים טעם דסגי
בהכי ויוצא יד"ח, והכא נמי בענין ההבדלה. ודו"ק היטב. ואמנם כל זה
לפלפולא בעלמא, דכאמור גם מרן גופיה כתב שם רק דראוי לחוש לדעת הגאונים, ובמקום
סב"ל בודאי דלא נחוש, ומה גם דהגאונים גופייהו אודויי אודו דכל זה בקידוש
בלבד ולא בשאר דברים הטעונים כוס, ובפשטות בכלל זה הוא ענין הבדלה, דבהא מודו
הגאונים. (וגם עיין היטב בשו"ת הר צבי חאור"ח - ח"א (סי' קנד, אות
ב), ע"ש).
המורם מכל האמור: בהא נחתינן ובהא
סלקינן, דהטועה בהבדלה במוצאי יו"ט הראשון של החג, ובמקום שיחתום בברכת
ההבדלה המבדיל בין קודש לחול, חתם בין קודש לקודש. ושתה היין של ההבדלה, ורק
אח"כ נודע לו הטעות אשר עלתה בידו, יצא יד"ח בהבדלה זו, וא"צ לחזור
כלל.
אולם אם נודע לו הטעות מיד בסיום
ההבדלה קודם שישתה מהכוס, אם זה תוך כדי דיבור יתקן את עצמו מיד ויחתום בין קודש
לחול ושב ורפא לו. י אולם אם
לא הספיק לתקן עצמו בתוך פרק זמן כזה, ועדין לא שתה מכוס ההבדלה, יתן לאחד השומעים
שהוא ישתה את הכוס ויכוין לפוטרו. ואם אין שם אחר כגון שהוא עושה את ההבדלה
ביחידות, ישתה את הכוס ולא יחזור לברך עליו בורא פרי הגפן, משום דאיכא טעמי תריצי,
דהחתימה הזו שסיים בה "בין קודש לקודש", לא הווי הפסק בין ברכת הגפן
לטעימה, כאשר בארנו בס"ד לעיל. [וגם הלום ראיתי בס' מקראי קודש להגרצ"פ
פראנק הל' פסח ח"ב (סי' סב), שהביא שם בענין עובדא דהוה בשביעי של פסח, שאחד
טעה ובירך ברכת שהחיינו בברכת הקידוש, ולפני ששתה הרגיש בטעותו ונסתפק אם מותר לו
לשתות מהכוס, דשמא ברכת השהחיינו הווי הפסק לברכת היין. והגרש"ז אויערבך
השיב, דלא הווי הפסק, משום דהגדר של הפסק בין ברכה לשתיה הוא מטעם היסח דעת מהברכה, והכא
שהיה סבור שהוא חייב לברך ברכת שהחיינו לא הווי היסח הדעת, ע"ש. ודוק מינה
ואוקי באתרין, דהכא נמי י"ל כי היות והיה סבור כך שצריך לסיים בין קודש
לקודש, אין כאן היסח הדעת וא"צ לחזור ולברך, וק"ל].
הנלע"ד כתבתי בס"ד,
והשי"ת יאיר עיננו בתורתו הקדושה. אמן.
דיצא יד"ח. מילואים
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi