למעלה
ג) והנה החקרי לב בחאו"ח (רס"י סט) העיר, כי הכסף משנה בהל' מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) לא הראה מקור לדברי הרמב"ם מנ"ל דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים, אבל נראה שהרמב"ם למד דבר זה מהא דאמרינן ביבמות (קיד ע"א) אלא מניחו לקטן תולש מניחו זורק, ואוקמוה בעציץ שאינו נקוב וכרמלית דרבנן. וא"כ תידוק מינה טעמא מניחו תולש וכו', אבל לספויי ליה גם בשל דבריהם אסור, ומשום הכי לא נקטה הגמ' אומר לתינוק תלוש או זרוק אלא מניחו וכו'. ע"ש. ובאמת לפי המתבאר מדברינו לעיל, חזינן דכיוון הגאון חקרי לב לדעת המאירי שכתב דיש מקור לדברי הרמב"ם מדברי הגמ' דיבמות הנ"ל. ועתה ראיתי שגם בס' קרן אורה בחידושיו עמ"ס יבמות (קיד ע"א ד"ה והרשב"א), הביא ראיה זו לדעת הרמב"ם. ע"ש. וכאמור שדבר זה כבר הביאו המאירי ז"ל. [ואמנם זה לא קשה מדוע הגאונים הנ"ל לא הזכירו את דברי המאירי, משום דכנודע רוב ככל ספרי המאירי נדפסו בזמנינו (עי' להגר"י סופר בס' זרע חיים (סי' א סוף אות א עמוד ג) במה שהתמרמר שם על שראה רבים אשר מקשים מדברי המאירי על דברי גאוני בתראי שנעלם מהם או אשתמיט מהם דברי הרב המאירי, ואין בזה שמץ טענה משום דכאמור רוב ספרי המאירי נדפסו רק בזמנינו בעשרות שנים אחרונות. ע"ש. וראה גם בשו"ת איש מצליח כרך ג' (במילואים עמ' תכז אות ו'). ע"ש. ומה גם דעל אף דהמאירי על מס' יבמות אשר התחיל לראות אור בין המסכתות הראשונות שיצאו לאור עולם מחיבור זה, מ"מ הרי לראשונה נדפס רק בשנת תקנ"ד בעיר שאלוניקי (ועי' במבוא למאירי יבמות הוצאת מכון התלה"י השלם ירושלים תשכ"ב, בריש המבוא. יעו"ש). וס' חקרי לב הנ"ל נדפס בשנת "תושע יהודה וישראל" והיינו שנת תקמ"ז, וממילא עדין לא שזפתו עיני כל החכמים עד אז, וגם ספר קרן אורה הנ"ל אשר נדפס בשנת "קרן אורה" לפ"ק, והיינו שנת תקס"ב, צ"ל שעדין לא הגיע ס' המאירי לידו כיון שהיה זה סמוך לזמן הדפסתו. וק"ל].

והן אמת כי מריש הוה אמינא, דיש להביא מקור לדבריו של הרמב"ם מהא דאמרינן בגמ' שבת (צ ע"ב) ר' יהודא אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא [חייב בשבת], שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, ות"ק סבר לא (חגב טמא לא מצניעיה ליה לקטן לשחק - רש"י), דילמא אכיל ליה (ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים - רש"י). אי הכי טהור נמי, דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא (מן חגב טהור - רש"י) אפומיה, אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, אלא דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה אי מיית, קטן מיספד ספיד ליה. ע"כ. והנה מהא דאמרינן דאי חיישינן דהקטן יאכל לחגב חי טהור, אין ליתן לו שלא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו, והרי האי איסורא דבל תשקצו לכאורה הוי מדרבנן, וכעין שכתב הריטב"א במכות (טז ע"ב) בשם כל המפרשים, שמן התורה אינו עובר בלאו דבל תשקצו, אלא במה שאמור בו מפורש לאו זה בתורה, דהיינו שרצים ובעלי חיים טמאים אבל שאר דברים המאוסים אינו אלא מדבריהם. ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ בזוהר הרקיע (לאוין קצד), והפר"ח ביו"ד (רס"י קטז), והלבוש ביו"ד (שם), והתפארת ישראל בברכות (סוף פ"ח), והפמ"ג ביו"ד (סי' קנד בא"א סקי"ט) ועוד. וראה גם ברא"ה בבדק הבית (הל' תערובות סוף שער א). ע"ש. ואפ"ה חזינן דאסור ליתן לקטן בידים, הרי דאף באיסור דרבנן אסור למיספי לקטן בידים, וכדעת הרמב"ם. וא"כ יש להעיר מזה לכאורה גם על מרן ז"ל, דמדוע לא הביא בכסף משנה ראיה זו לדברי הרמב"ם. ובאמת הלום ראיתי בס"ד כי הישועות יעקב בחאו"ח (סי' שמג סק"ד) כתב שם להביא ראיה מדברי הגמ' דשבת הללו, דמהא דאסרינן ליתן חגב חי טהור לקטן בידים שמא יאכלנו ויעבור על בל תשקצו דהוא איסור דרבנן, ש"מ דאסור למספי ליה איסור דרבנן בידים. ע"ש.

אולם אחרי שובי נחמתי, כי הנה ראיתי למשנל"מ בהל' מאכלות אסורות (שם) דהקשה על הרשב"א מדברי הגמ' דשבת הללו, דחזינן שעל איסור בל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם שהדבר ידוע שהוא אינו אלא מדרבנן, אמרה הגמ' דאין ליתן לקטן חגב טהור חי שמא יאכלנו ויעבור על איסור זה, ומזה משמע דאף באיסור דרבנן אסור למספי לקטן בידים, ודלא כמש"כ הרשב"א. ע"ש. אמנם ראיתי להגרע"א בהגהותיו על הרמב"ם (הוצ' הר"ש פרנקל, הל' מאכלות אסורות שם) שהעיר על דבריו אלו של המשנל"מ במה שכתב "דדבר ידוע הוא שאיסור בל תשקצו בדבר שנפשו של אדם קצה בו אינו אלא מדרבנן". וז"ל: חידוש בעיני דנקט זה לדבר ידוע, והרי הב"י יו"ד סי' קטז מסופק בזה, ועי' בט"ז שם דמשמע דהוא דאוריתא מדיהיב טעמא דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות, ודעת הפר"ח דהוא דרבנן. עכ"ל. ע"ש.

[ובאמת כיוצ"ב כתב ג"כ המנחת יעקב (כלל מז אות ב) דעמד שם בקושיה זו מהגמ' דשבת על הרשב"א והר"ן. ותירץ, דהרשב"א והר"ן ס"ל דאיסור זה דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדאוריתא ולכן אסור למיספי לקטן. ע"ש. וכיו"ב כתב ג"כ החקרי לב בחיו"ד (סי' קמ) דהרשב"א ס"ל דאיסור בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדאוריתא, ועפ"ז דחה את קושיית המשנל"מ. ע"ש. (וראה בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ו) שהביא שם דהישועות יעקב הנ"ל בחאו"ח (סי' שמג סק"ד) הקשה כיו"ב מדברי הגמ' דשבת, דמהא משמע דאסור למספי איסור דרבנן בידים, ועמד מו"ר להעיר עליו, חדא, דק"ק דלא זכר שר הישועות יעקב ז"ל דבקושיא זו עמד כבר המשנל"מ. ועוד, דהרי דהא לעולם י"ל דס"ל לרשב"א והר"ן דאיסור בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדאוריתא. ע"ש). ב והלום ראיתי עוד דבר חידוש כיו"ב בערוך לנר בחי' למכות (טז:) ד"ה קא עבר משום לא תשקצו, שעמד שם בהא דהביא הריטב"א במכות (שם) בשם ר"מ הלוי דס"ל דאיסור לא תשקצו גם בשאר דברים מאוסים הוי מדאוריתא, ושכל המפרשים חלקו עליו. דטעמא בעינן מ"ט דרבי מאיר הלוי לפרש כן דהוי מדאוריתא. וכתב שם, דאולי ס"ל לר"מ הלוי כדעת הרשב"א והר"ן דשרי למספי לקטן איסור דרבנן בידים, וא"כ אם יסבור דאיסור בל תשקצו הוי מדרבנן, תקשי עליה מהגמ' דשבת דמדוע אסרינן לתת חגב חי טהור לקטן שלא יעבור בבל תשקצו, וכדהקשה המשנל"מ על הרשב"א והר"ן, ולכן הוכרח לפרש דהוי איסורא דאוריתא. ע"ש. ומזה מתבאר כדברי המפרשים הנ"ל שתירצו את קושית המנשל"מ דצ"ל דהרשב"א והר"ן ס"ל דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי דאורייתא, (וכן לפ"ז יש לפרש ג"כ את דעת היראים (השלם סי' עג) והסמ"ק (סי' פ) דס"ל נמי דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי דאורייתא, דהיינו טעמא דס"ל הכי כיון דמאידך גיסא ס"ל נמי כהרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים, ואמרי הכי דלא תקשי עלייהו מהגמ' דשבת הנ"ל. וק"ל ועוד צ"ב). וגם עוד מתבאר דהערול"נ רוצה למינקט בדעתיה דהרמ"ה דס"ל כהרשב"א דשרי למספי לקטן איסור דרבנן בידים. ושו"ר הלום בס"ד כיו"ב ג"כ להגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג ח"ב (ל"ת עו, דף סד ע"ד), דהביא שם את דעת הרמ"ה שהזכיר הריטב"א במכות דס"ל דאיסור בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדאוריתא, וכתב שם הגרי"פ דנראה שכן הוא ג"כ דעת הרא"ם בס' היראים (סי' קנא) שכתב שם, וז"ל: הזהירה תורה (בפר' שמיני) "אל תשקצו את נפשותיכם", פי' אל תמאיסו עצמכם אל תאכלו במאוס ושקוץ דאמר רב ביבי בר"פ הלוקין האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו את נפשותיכם, ואמר נמי בשבת (פרק ר"ע) ר"כ הוה קאים קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבה אפומיה, פרוש חגב חי טהור, א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקעבר משום אל תשקצו את נפשותיכם, פי' באוכל דבר חי וכו', למדנו שהזהיר הבורא לישראל שלא ימאיסו עצמן לא באכילתן ולא בענינם כי אם ינהגו עצמן בקדושה וכבוד וכו'. עכ"ל היראים. והרי מבואר מדבריו להדיא דס"ל דאזהרה זו לא משום איסור אכילה נגע בה אלא משום מיאוס, ואפילו שרצים טהורים המותרים באכילה בכלל אזהרה זו שלא יאכלם בענין מאוס שהנפש תקוץ בו כמו חגב חי טהור. וכתב ע"ז הגרי"פ דראיה זו שהביא הרא"ם מסו"פ ר"ע ראיה מוכרחת היא, דבמתניתין תנן המוציא חגב חי טהור כל שהוא וכו' ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחק, ואמרינן עלה בגמ' ות"ק סבר לא, מ"ט דילמא אכיל ליה, ופרכינן אי הכי טהור נמי וכו'. ואם איתא דליכא אלא איסור דרבנן באכילתו לא פריך מידי, לא מבעיא להסוברים דכל איסורין דדבריהם מאכילין לקטן בידים, אלא אפילו לסוברים דלא ספינן להו אפילו איסורין דרבנן, היינו דוקא למספי בידים, אבל הכא דמיירי דקיהיב ליה לשחוק מנ"ל דמשום חששא בעלמא דילמא אתי למיכל דיהיה אסור, אלא ודאי משו"ה צ"ל דס"ל דהוי איסור דאוריתא ולכו"ע אסור. עכת"ד. ע"ש. וראה עוד בדברי הגרי"פ שם במה שעמד לפלפל עוד בדברי הראשונים אי ס"ל דהאי לאו דלא תשקצו הוי מדאוריתא אף בשאר דברים מאוסים. יעו"ש. וראה גם ביד אברהם ביו"ד (סי' קטז סעיף ו) ג"כ מש"כ בזה. ע"ש. וע"ע בתבואות שור יו"ד (סי' יג סק"ב) שהביא את דברי הסמ"ג (לאוין קמח) אשר מלשונו נראה דס"ל נמי דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי איסור דאוריתא. ע"ש. וראה גם בתועפות ראם על היראים (השלם סי' עג אות). ע"ש].

וע"פ הדרך הנ"ל דתלינן הא בהא, את ענין תוקף איסור דבל תשקצו בענין אי אסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים, יש לומר עוד, כי הנה מדברי המאירי בחידושיו למכות (שם) מבואר דס"ל דהאי איסורא דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי רק מדרבנן שכתב שם, מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם, דרך הערה אמרו המשהא את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכן אמרו על מי ששותה בכוסות המציצה שהמקיזים רגילים בהם וכו', וכן בכל הדומה לזה. ע"כ. הרי דבפשטות ס"ל למאירי דהוי האי איסורא בשאר דברים המאוסים רק מדרבנן, והוא דקאמר המאירי בריש דבריו מדברי סופרים וכו', ולפי דברינו הנ"ל שכתבנו לבאר בס"ד כי דעת המאירי היא כדעת הרמב"ם דס"ל דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים ממילא אייתי שפיר דבריו הכא הדק היטב, דהיינו דחזינן בגמ' דשבת דקאמרינן דאסור ליתן לקטן חגב חי טהור שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו, דאע"ג דלדעת המאירי האי איסורא דבל תשקצו בשאר איסורים לא הוי אלא מדרבנן מ"מ הרי המאירי ס"ל נמי דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים. ולפי הדרך הזאת יש להוכיח ג"כ את צידקת דברינו דלעיל שאמרנו כי דעת המאירי היא כדעת הרמב"ם דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים, ולפי דברי המאירי הנ"ל דמס' מכות חייבים לומר כן, כי היכי דלא תקשי מהגמ' דשבת (הנ"ל), דאם איתא דס"ל למאירי כהרשב"א דשרי למספי לקטן איסור דרבנן בידים צא ופרנס את הגמ' בשבת לדעת המאירי מדוע אסור ליתן חגב חי טהור לקטן שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו, הרי לפי דעתו האי איסורא דבל תשקצו בכה"ג לא הוי אלא מדרבנן וכמבואר בחידושיו למכות. אלא ודאי דחייבים לומר דהמאירי ס"ל כהרמב"ם דאסור למספי לקטן בידים אפילו איסור דרבנן. ודו"ק היטב. וק"ל.

ומאחר שכן הוא, דחזינן למרן ז"ל בבית יוסף יו"ד (סי' קטז) דספוקי מספקא ליה בדבר זה, אי הוי האי איסורא דבל תשקצו דאוריתא או דרבנן, יש ליישב נמי הכא, דמשום הכי לא הביא מרן בכסף משנה ראיה לשיטת הרמב"ם מהגמ' דשבת הנ"ל, דהרי מרן בב"י שם ספוקי מספקא ליה בדעת הרמב"ם גופיה, דדילמא האי איסורא דבל תשקצו הוי מדאוריתא, כמו שכתב שם וז"ל: ואסור לאכול מאכלים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקין ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה, ולחה סרוחה וכיוצא בהן וכו', עד שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. כל זה לשון הרמב"ם בסוף המ"א, והוא מדגרסינן בפרק אלו הן הלוקין (טז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו, ומשמע להרמב"ם דלאו דלא תשקצו לדברים האסורים האמורים בפרשה ולא לדברים הללו, אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה, וכיון דמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם, אבל מ"מ מכין אותו מכת מרדות כמו על שאר מצוות דרבנן. ואפשר נמי דהנך מילי מדאוריתא נמי אסירי אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם כדאשכחן בהצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין. עכ"ל מרן בב"י. הרי דמרן ז"ל מסתפק מהי דעתו של הרמב"ם בזה. ומשום הכי אפ"ל דלא הביא מרן ז"ל בכסף משנה מקור לדברי הרמב"ם מהגמ' דשבת הנ"ל, דהיא גופא צריכה בירור אם אכן כך הוא לדעת הרמב"ם דהלאו דלא תשקצו באכילת חגב חי טהור הוי איסור דרבנן, דדילמא ס"ל להרמב"ם דהוי דאוריתא וממילא אין ראיה מכאן לדעתו. ודו"ק.

ובאמת הלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב להגר"ש נתנזון במהדו"ת (ח"ג סי' קכב) ד"ה והנה בענין, שכתב שם לדייק מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קעט) דמכך שחשב דברים המאוסים בכלל לאו דלא תשקצו, משמע דס"ל דהוא מדאוריתא, ורק ס"ל דאינו לוקה ע"ז משום דפשטא דקרא הוא בשרץ לבד. ע"ש. ומתבאר מזה דנקיט בדעת הרמב"ם, דהאי איסורא דלא תשקצו בשאר מילי נמי הווי מדאוריתא. וראה עוד בדברי השו"מ (שם) שעמד לתמוה על הפר"ה ביו"ד (סי' קטז) שכתב לבאר בדברי הרמב"ם הללו דספר המצוות דמשמע דס"ל דהוא מדרבנן, דאדרבה הרי מבואר להיפך דהווי מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בדברי הגרי"פ פערלא בביאורו לסה"מ לרס"ג (ה"ב דף סה ע"ב) שג"כ נקט לבאר הכי בפשיטות את דברי הרמב"ם בס' המצוות דמשמע דס"ל דאף בשאר דברים המאוסים הוי איסור דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ע"ש. וראה גם בתבואות שור (בסי' יג סק"ב) במה שעמד על לשונו של הרמב"ם (בפי"ז מהל' מ"א הכ"ט) אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן וכו', אם יש במשמעות דבריו שכתב אסרו חכמים וכו' דהוי איסור דרבנן ועמד שם להוכיח מכמה מקומות בדברי הרמב"ם שאומר לשון זה אסרו חכמים גם על איסור דאוריתא. וכן כתב להעיר שם נמי על הרב מעדני יו"ט במס' ברכות (פרק ג' סי' פד) שהוכיח מלשון הרמב"ם דאכילת דברים המאוסים הוי מדרבנן והתבו"ש השיג עליו ודחה ראיותיו. ע"ש. וראה גם בתורה תמימה (ויקרא פרק יא אות קצד), שכתב שם דלעולם הוי איסור דרבנן, וביאר שם כן ג"כ את דעת הרמב"ם ועמד לדחות את דברי הט"ז הנ"ל שדייק מדברי הרמב"ם שכתב ואין לוקין עליו וכו', דמשמע דהוא דאוריתא. ע"ש. וראה גם בס' אמרי בנימין יוזוק עמ"ס מכות שם (טז ע"ב בעי"ן הקורא) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. וע"ע ג"כ לרבינו החיד"א בס' עין זוכר (מער' ל אות יט) שג"כ עמד שם בדעת הרמב"ם בענין זה דאיסור בל תשקצו, והביא כמה ראיות לבאר בדבריו דס"ל דהוא מדרבנן. ע"ש. וע"ע בחקרי לב חיו"ד (סי' קמ) ד"ה אכן לדידי וכו', דהביא שם מדברי הגינת ורדים (חיו"ד כלל א סי' ג) שכתב לבאר בדעת הרמב"ם, דפשוט הוא דס"ל דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדרבנן, ותמה על הב"י דמהיכי תיתי לפרש בדעת הרמב"ם דהווי איסור דאוריתא, דאדרבה מספר המצוות משמע דהוא מדרבנן. אולם החק"ל שם שעמד לדחות דבריו דמנא ליה זה לפרש בדברי הרמב"ם בספר המצוות דהווי איסור דדבריהם, דאדרבא כל בתר איפכא, דיש לתמוה עליו, כי דבריו של הרמב"ם בספר המצוות מורים דהווי מדברי תורה. ע"ש. וע"ע בזה בפמ"ג יו"ד (משב"ז סי' יג סק"א) שהביא ג"כ ראיות דאיסור בל תשקצו בשאר איסורים הוי דאורייתא. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד (סי' קלה). ע"ש.

ומ"מ איך שיהיה מרן ז"ל לשיטתיה אזיל, דהיות ומספקא ליה בדעתיה דהרמב"ם, דדילמא ס"ל דהאי בל תשקצו הווי מדאוריתא, וממילא ליכא ראיה מהגמ' דשבת לדעת הרמב"ם לכן לא הזכיר גמ' זאת בכסף משנה.

[ולכאורה יש להוסיף ולומר עוד דלהכי לא הביא מרן ז"ל בכסף משנה ראיה להרמב"ם מהסוגיא דשבת הנ"ל, כי הנה לכאורה אפשר להעיר ולומר דלא חשיב התם כלל כספינן ליה איסור בידים, וכעין שהעיר הגרי"פ פערלא בביאורו על הרס"ג (שם) דהרי סו"ס הוא נותן הגב זה לתינוק רק לשחוק בו. ובאמת כן ראיתי כיו"ב במלא הרועים במס' שבת (צ ע"ב) - ומובא בש"ס דפוס וילנא דף ס' ע"א בדפי הש"ס - שעמד שם על דברי המשנל"מ הנ"ל במה שכתב להביא ראיה לרמב"ם מהגמ' דשבת הנ"ל דחזינן דאף באיסור דרבנן לא ספינן ליה לקטן בידים, והעיר על זה מלא הרועים דקשה שהרי אינו מאכילו בידים כלל דהא נותן לו רק לשחוק בחגב ואין דעתו כלל שיאכלנו, וא"כ אף להרמב"ם יקשה לפי המשנל"מ דחזינן דבאיסור דרבנן אפילו שאינו נותן לו בידים ג"כ אסור. אלא ברור דהכא לאו משום איסורא דמן הדין הוא, רק שאין דרך ליתנו לקטן לשחוק בו דילמא אכיל, ואף שלא יהיה בידו עוון במה שנתנו לו מ"מ לא ניחא ליה במה שיאכל הקטן איסור, ומכ"ש לדעת הרמב"ם דאביו הוזהר לחנכו אפילו בלא הגיע לחינוך ומחוייב להפרישו מאיסור וכו', ועי' בהגהות אשר"י כאן שכתב דע"י שיתן לתינוק הוי מאכילו בידים ולענ"ד כמ"ש עיקר. עכ"ד ע"ש. וא"כ מבואר לפי דברי מלא הרועים דלא חשיב הכא בגמ' דשבת כמאכילו בידים במה שנותן לו את החגב, ולכן נמי יש לומר דאין מזה ראיה לדעת הרמב"ם אפילו אם נאמר דבל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי דרבנן. וגם הלום ראיתי בחידושי ההת"ס למס' שבת (שם ד"ה והנה שג"כ עמד להעיר שם כיו"ב דמה שמבואר בדברי רש"י בשמעתין התם (ד"ה ודילמא) דמה שנותנים לתינוק את החגב חי לשחוק בו הוה ליה כספי ליה בידים לאו מילתא היא דהרי אין נותנים לו לאכול אלא לשחוק ואי אכיל אכיל ולית לן בה, רק ס"ל דת"ק דר' יהודה דמתני' הוא ר' שמעון ור"ש ס"ל קא"נ ב"ד מצווין להפרישו ומשום הכי פריך בפשיטות דילמא אכיל ליה וכו' וצריך לחשוש, אבל למאי דקיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו מותר דאין אנו אהראין לעשות סייג וגדר לקטן דילמא אכיל ליה. והוסיף החת"ס דלפי זה יש ליישב נמי מה שהקשה המשנל"מ (הנ"ל) דלמ"ד דספינן איסור דרבנן לקטן בידים קשה מהגמ' דשבת הנ"ל דחזינן גבי חגב טהור דאית ביה לאו דלא תשקצו דרבנן אמרינן דלא ספינן ליה לתינוק וכו', דלהנ"ל לא קשה מידי כיון דהגמ' בשבת מיירי אליבא דר"ש דס"ל דבאיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וממילא בדרבנן לא ספינן ליה ולר"ש נתינה לשחוק הוי כספינן ליה. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בדברי החת"ס בתשובותיו חאו"ח (סי' פג ד"ה ואין) שג"כ כתב ליישב את דברי המשנל"מ כיו"ב דהגמ' בשבת מיירי אליבא דר"ש דס"ל אין ב"ד מצווין להפרישו וכו'. ע"ש.

ואיברא דמדברי הריטב"א בחידושיו לשבת (שם) מבואר נמי כהגהות אשר"י דשפיר חשיב הכא כספי ליה בידים ואפילו למאי דקיי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא, אע"ג שנותן לו רק לשחוק בו, וצ"ל דס"ל שאע"ג דנותן לו רק לשחוק בו אבל כיון שסו"ס יגיע לחשש שיאכלנו חשיב כספי ליה לאכילה. שבחידושיו לשבת כאן (צ ע"ב) כתב הריטב"א בביאור דברי הגמ' מ"ט דילמא אכיל ליה: פי' דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ אסור ליתן בידו שום איסור דאיכא למיחש דילמא אכיל ליה דהוה ליה כמאכילו בידים ואמרינן לא תאכילום וכו'. עכ"ד. ע"ש. הרי דהריטב"א חשיב כספי ליה בידים גם למאי דקיי"ל דאין ב"ד מצוין להפרישו. ובאמת י"ל דהריטב"א לשיטתו אזיל שהרי ס"ל בענין זה כהרמב"ם דלא ספינן לקטן בידים אפילו איסור דרבנן (וכמ"ש כבר לעיל דכן מתבאר מחידושיו לשבת קכא ע"א וקלט ע"א ועוד), וס"ל לריטב"א נמי דבאכילת חגב חי איכא רק איסור בל תשקצו דרבנן וכמבואר מדבריו הנ"ל בחידושיו למס' מכות (טז ע"ב) שכתב בשם כל המפרשים שמהתורה אינו עובר בבל תשקצו אלא רק בשרצים שמפורש בהם לאו זה אבל שאר דברים המאוסים הוי רק מדרבנן. וממילא מפורש דהריטב"א ס"ל בחידושיו לשבת דהכא חשיב שפיר בנתינת החגב כספי ליה בידים אע"ג שנותן לו רק לשחוק בו, וס"ל דהוא איסור בל תשקצו דרבנן, ואפ"ה אסור ליתנו לתינוק, ומביא מכאן כעין ראיה לשיטתו. וק"ל. אולם אף ע"פ כן שאפשר להביא ראיה מהכא להרמב"ם וכעין המתבאר מהריטב"א, מרן ז"ל לא ס"ל להביא מכאן ראיה ומקור לדברי הרמב"ם כיון דסו"ס איכא עקולי ופשורי בראיה זו דדילמא לא חשיב הכא כלל כספי ליה בידים, וכנ"ל].

ועי' בשו"ת בית הלוי ח"ג (סי' נה אות א) שכתב ליישב הגמ' דשבת הנ"ל בענין חגב טהוא וכו' אליבא דהרשב"א דלהכי אסור ליתנו לקטן אף להרשב"א ואע"ג דהוי איסור דרבנן, כיון דלא הוי לצורך התינוק והרי הרשב"א לא התיר בזה אלא רק בדבר שהוא לצורך התינוק. ע"ש. וממילא משו"ה אין מהתם נמי ראיה לשיטת הרמב"ם. וק"ל. ועי' עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות ה') שכתב ליישב על קושית המשנל"מ מהגמ' דשבת (הנ"ל) דמשו"ה אסרינן ליתן חגב חי לתינוק וכו' אפילו להרשב"א אף דהוי בל תשקצו דרבנן, דשאני ענין שקצים דכתבה בהם התורה בפירוש להזהיר גדולים על הקטנים וכן בענין דם וטומאת כהנים, ולכן בהנך איסורי אסור למספי לקטן אפילו איסור דרבנן, ועל כן כתב שם דלפי זה דם שבישלו אף לדעת הפוסקים דס"ל דהוי איסור דרבנן יהיה אסור למספי לקטן. ע"ש שהוכיח יסוד זה מכמה ראיות דדבר שאמרה בו התורה להזהיר גדולים על הקטנים אף איסור דרבנן שבו אסור למספי להו גם לדעת הרשב"א. יעו"ש.

וראה עוד בערוך לנר ביבמות (קיד ע"א) ד"ה בדמאי הקלו, ובקרן אורה ביבמות (שם) ד"ה והרשב"א, שעמדו להביא עוד ראיות לשיטתיה דהרמב"ם, דאסור למיספי לקטן איסור דרבנן בידים. ע"ש. איברא דיש להעיר במעט מהא דהביא בקרן אורה (שם) ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאיתא ביבמות (שם) בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ומצא בידו פירות אין זקוק לו. משמע דאין צריך להפרישו דוקא, אבל להאכילו בידים אסור, והתם בדמאי עסקינן דהוא איסור דרבנן. ע"כ. ולפום קושטא יש לעמוד בראיה זו דלא קשיא מיניה עליה דהרשב"א, דיש לומר דאף איהו אודויי אודי הכא דאין להתיר להאכיל את הקטן בבית זקנו דמאי בידים. וזאת ע"פ מאי דמצינו להגאון ר"י בלאזער בשו"ת פרי יצחק ח"א (סס"י יא) ד"ה גם הנה, שעמד ליישב שם הערת המשנל"מ הנ"ל (בסוף הל' מ"א), דהקשה על הרשב"א והר"ן מהגמ' דשבת דאסרינן לתת חגב חי טהור לתינוק שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו, דהווי איסור דרבנן, וכתב הפרי יצחק ליישב וז"ל: ומיהו קושיה זו נראה ליישב ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה סי' צב. שאלת, מה שאמרת לנו שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן, ומה תאמר באותה שאמרו גבי תינוק יונק והולך כל כ"ד חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ, ואע"ג דחלב אשה מדרבנן. והשיב הרשב"א, ומה שהקשית מההיא דיונק תינוק אינה, דלא עלה על הדעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצורכו של תינוק, ולר"א אין צורך בהנקה לבריא יותר מכ"ד חודש וכו', הא יותר מכאן אין צריך להנקה והרי הוא כגדול, ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן. אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו. ע"כ. - וכתב ע"ז הפרי יצחק - והנה לכאורה יש ללמוד מדברי הרשב"א הנ"ל, דבעיקר שיטתו בהא דס"ל דספינן ליה לקטן איסור דרבנן כל שהוא לצורכו של קטן, הך לצורך, הוא רק בדלא אפשר בהיתר. אבל היכא דאפשר בשל היתר לא מקרי צורך הקטן כלל, וכמש"כ הרשב"א גבי יונק תינוק דכיון דיותר מכאן א"צ להנקה לא ספינן ליה איסורין דרבנן בכדי, ובע"כ דהיינו משום דאפשר להתפרנס במאכלים אחרים הווי הנקה שלא לצורכו של תינוק. ולפ"ז כל היכי דאיכא היתר לא ספינן ליה איסורא דרבנן כנ"ל. והנה ע"פ הנחה זו יהיה מיושב באמת הרבה קושיות מהאחרונים ממה שהקשו על הרשב"א. אולם צע"ג ממש"כ הרשב"א בחי' פרק חרש שם ז"ל: ומ"מ נ"ל דאנן דקיי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית, ואפילו במקום דאיכא בת ישראל משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו, באיסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמש"כ למעלה. עכ"ל. ע"ש. ועכ"פ מתבאר מדבריו דספינן ליה לקטן איסור דרבנן לצורכו של קטן, אף היכא דאיכא של היתר לפנינו, וכמו שכתב בהדיא "מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל" וכנ"ל, ולכאורה צע"ג, עכ"ל של הפרי יצחק.

ומדבריו אלו עולה ומתבאר, דמפרש בדעת הרשב"א דלא ס"ל להתיר למספי איסור דרבנן לקטן בידים, רק היכא דלא אפשר בהיתר. אבל לעולם היכא דאפשר בשל היתר, גם הרשב"א מודה דאסור למספי לקטן בידים אפילו איסורא דרבנן. וובהערה זו שהעיר הפרי יצחק מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות דלכאורה סותרים הם להא דכתב בתשובה, ונשאר בצע"ג ע"ז. עי' היטב בחקרי לב בחאו"ח (סי' סט) ד"ה ואחר המחילה וכו', שרמז להערה זו בדברי הרשב"א, כי בדבריו בחידושיו מבואר דלא כבתשובה. ע"ש. אמנם הלום ראיתי להגר"י סופר בס' ברית יעקב הנדפ"מ (סי' לא), שעמד ליישב הערה זו ע"פ מש"כ הגרא"ז מרגליות בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' סא), דביאר שם דהא דכתב הרשב"א דמותר לקטן לינוק מנכרית אף דאיכא בת ישראל מיירי כשיש צורך קצת לתת לו חלב הנכרית כגון שהתינוק חולה קצת, והרופאים אומרים דחלב הנכרית טוב יותר. וממילא לפ"ז בטלה הסתירה, כי לעולם הא דהתיר הרשב"א בחידושיו להניקו לקטן חלב נכרית במקום דאיכא ישראלית, חשיב כליכא היתר, משום דצריך הוא לנכרית לרפואתו. ועיין שם עוד בדבריו שעמד ליישב עפ"ז ג"כ הא דהקשה בשו"ת בית הלוי ח"א (סי' יג אות ז) על הרשב"א מדתנן בביצה (לא ע"ב) בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת, רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל. ופריך בגמ' על ר"מ, והא קא סתר אהלא. ומשני, באוירא דליבני. והקשה רש"י דאמאי לא נימא דהנך פירות מוקצין נינהו מחמת איסור, דהא אין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מינייהו. ותירץ רש"י, דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאוריתא כדמוקמינן לה באוירא דליבני, לא מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל (שם לד ע"ב) שהוא מוכן אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. ע"כ. והתוס' והרמב"ן חלקו על רש"י, ותירצו באופן אחר כל אחד לפום דרכיה. ע"ש בדבריהם. והשתא אי נימא כהרשב"א שאיסור דרבנן שרי למספי לקטן בידים, א"כ כשם שאמרו בביצה (ו ע"א) דעגל שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר, הואיל ואתמול היה מוכן לכלבים, וכיוצא בזה אמרו בפסחים (נו ע"ב) דפירות הנושרים לא הווי מוקצה הואיל ומוכנים הם לעורבים, ומוכן לבהמה הווי מוכן לאדם, אם כן הרי קל וחומר דמחמת איסור דרבנן צריך להיות אינו מוקצה הואיל ומוכן לקטנים, דהא ודאי דקטנים לא גריעי מעורבים. ולפי דברי הרשב"א דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים ע"כ דאיסור דרבנן הוי היתר גמור לגבי קטן מדנותנים לו בידים. וא"כ הא הוי שפיר מוכן לגבי קטן, ואח"כ כשנסתלק האיסור צריך להיות גם מוכן לגדול. ומתוך שרש"י והתוס' והרמב"ן שדחקו בזה ולא תירצו כן מבואר שחולקים על הרשב"א. ותירץ שם בית הלוי מה שתירץ ע"ש. אולם מהר"י סופר יצ"ו יישב הערה זו בטוטו"ד ע"פ המבואר לעיל, דלא ס"ל להרשב"א להתיר למספי לקטן איסור דרבנן אלא רק במקום דליכא היתר. וא"כ ה"נ יש לומר התם בגמ' דביצה דהרי לא ניתן להאמר שאין לו לקטן מה לאכול, ומה גם דביו"ט מיירי, והואיל וכן הוא דיש לו דבר היתר לאכול, תו לא מצי להאכיל לקטן בידים מהנך פירות דבית שנפחת, וממילא אין מכאן הכרח דפליגי רש"י והתוס' והרמב"ן על הרשב"א, עכת"ד ודפח"ח. ע"ש].

והלום ראיתי ג"כ בשו"ת זכר יהוסף (סוף סימן קח) שהביא שם בשם הרב דברי חיים (בקונטרס מים חיים סי' יא) שג"כ כתב שם כיו"ב, שאפילו לדברי הרשב"א והר"ן לא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים אלא רק אם אין לו דבר היתר, הא לאו הכי אסור. ע"ש. וראיתי ג"כ למו"ר שליט"א בספרו לוית חן הנדפ"מ (סי' שמג, עמוד רמח בהערה) שהביא שם סברתו זו של הדברי חיים דאף הרשב"א לא ס"ל להתיר למספי איסור דרבנן לקטן בידים רק במקום דליכא למספי ליה דבר היתר, ויישב עפ"ז את דברי הגמ' בביצה (ד ע"א), דאמרינן התם אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה הוו ליה ביצים מיו"ט לשבת (שנולדו לו ביו"ט, והיה רוצה לאכלם למחר בשבת), אתא לקמיה א"ל מהו לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר, וא"ל לא, משום דהוי מוקצה. ולכאורה לדעת הרשב"א והר"ן דמותר למספי איסור דרבנן לקטן בידים, הרי ביצה זו ראויה לקטן ולמה תאסר בטלטול. ואחר שפלפל שם בזה, יישב ע"פ הדברי חיים הנ"ל, שהרי אפילו לרשב"א והר"ן לא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים רק אם אין לו דבר היתר, הא לאו הכי אסור. ומסתמא דהתם יש לו לקטן דבר היתר, ולכן לא חזי אף לקטנים. ויעו"ש עוד בדב"ק של מו"ר שליט"א, שיישב עפ"ז עוד טובא מקושיות האחרונים על הרשב"א. ע"ש.

ומעתה לפ"ז, הכא נמי יש לומר על ראיתו הנ"ל של הקרן אורה לדעת הרמב"ם מהגמ' דיבמות (קיד ע"א) דאמרינן בן חבר וכו' ומצא בידו פירות אין זקוק לו, דמשמע אבל ליתן לו בידים אסור אע"ג דמיירי בדמאי דרבנן. וממילא יהיה קשה מגמ' זו על הרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. אמנם להנ"ל יש לומר דליכא מהכא שום קושיא על הרשב"א, דהרי מיירי שהקטן הולך רק לביקור אצל אבי אימו, אולם עיקר מקומו וגידולו הוא אצל אביו שהוא חבר, ומכיון שכן חשיב כיש היתר לפניו, דהרי לצורך חיותו יש לו את אכילת ההיתר בבית אביו, ובשביל שעה קלה שנמצא בבית זקנו, אע"פ שרגיל לילך אצלו, מ"מ אין זה חשוב כליכא ליה היתר, דילך לביתו אצל אביו ויאכל היתר. ובכה"ג כאמור אף הרשב"א מודה דלא שרי למספי ליה. וק"ל.

ולכאורה עוד יש לדחות את דברי הקרן אורה, לפי מש"כ הגאון מהרש"ם בדעת תורה באור"ח (סי' שמג ס"א) ד"ה אפילו דברים האסורים מד"ס, שעמד להעיר שם על דברי הרשב"א מהירושלמי דדמאי (פ"ב ה"ד) דמבואר התם דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. דעל הא דאמרינן במשנה שם, החנוונין אינן רשאין למכור את הדמאי. אמרו שם, דהוא מפני התינוקות שלא יאכלו טבל, דהיינו שהחנוני ימכור להם הדמאי ויאכלו אותו בלי הפרשה. ואם איתא לפי הרשב"א הרי מותר למספי איסור דרבנן לקטן בידים, אולם תירץ מהרש"ם דאולי יש לומר דדמאי שאני, כיון דיש בו חשש של תורה חמיר טפי. ועוד רצה לתרץ שם ע"פ מש"כ מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה חיו"ד (סס"י קסא), דבדבר שיש לו מתירין גם הרשב"א מודה דלא ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים, כיון דאית ליה תקנתא להיתרא אם ימתין ויתוקן. ולכן לפ"ז יש לומר נמי בהאי דהירושלמי, דמשום הכי לא שרי ליתן הדמאי לקטן דהוי דשיל"מ כדמוכח במנחות (לא ע"א) דתניא התם, אר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל (דמאי - רש"י) בחולין, ובאתי ושאלתי את ר"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו, קסבר דאוריתא ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין וכו', ומדלא בטל ברוב גם מדרבנן ע"כ משום דהוי דשיל"מ, והביא המהרש"ם עוד ראיות לזה דדמאי חשיב דשיל"מ. ע"ש.

וממילא לפ"י יש ליישב גם הכא, דמשום הכי אמרינן בגמ' דיבמות דאסור למיספי לקטן דמאי בידים, משום דבכה"ג גם הרשב"א מודה דאסור, או משום דדמאי לא הווי ככל איסור דרבנן, דחמיר טפי משום שיש בו חשש תורה. או משום דהוי כדבר שיש לו מתירין, דבכה"ג גם הרשב"א מודה דלא ספינן ליה לקטן איסור דרבנן בידים וכמו שהביא המהרש"ם בשם מהר"י אסאד.

אולם האמת היא, דאנכי הרואה בדברי המהרש"ם שם, שבהמשך דבריו עמד להעיר ולדחות דברים אלו מדברי הרשב"א גופיה בחי' ליבמות (קיד ע"א) דמבואר מדבריו שם כי לעולם דמאי הוי ככל שאר איסורי דרבנן וספינן ליה לקטן בידים, שהרי כתב שם, ומיהו משמע לי באיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפרוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו ושל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא, הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול וכו'. עכ"ל. הרי מבואר דדמאי חשיב ליה להרשב"א גופיה ככל שאר איסורין דרבנן, וממילא אידחו ב' התירוצים הנ"ל. דא"א לומר דדמאי חמיר טפי, וכן נמי א"א לומר כאשר כתב מהר"י אסאד דבשיל"מ מודה הרשב"א דלא ספינן לקטן בידים דהא דמאי דהוי דשיל"מ (כדביאר מהרש"ם) ואפ"ה שרי הרשב"א ע"ש. וממילא לכאורה א"א ליישב כתירוצים אלו, דהרי דחויים הם מלפני מהרש"ם.

איברא דלפי מש"כ בס"ד לעיל ליישב את דברי הקרן אורה, יש ליישב עפ"ז נמי את קושייתו זו של המהרש"ם על הרשב"א מהירושלמי דדמאי, אשר בסופו של דבר נשאר עליו המהרש"ם בקושיה ולא תירץ. דיש לומר דהא דלא שרינן התם לחנונים למכור דמאי, שמא ימכור לתינוקות ויכשילום באכילת דמאי. משום דבהא גם הרשב"א יודה דאסור, כי מאחר והתינוקות הללו מצוי להם בבתיהם אכילת היתר, ומה שבאים לקנות מהחנוני הוא באקראי בעלמא, [עי' בביאור הרדב"ז בירושלמי (שם) ד"ה החנוני אין רשאי, שכתב, דדרכם של התינוקות לקנות במידה דקה ומועטה. ע"ש. והיינו שדרכם לקנות מהחנוני לאכילת עראי ושעשוע]. וממילא חשיב כיש לו לקטן היתר לפניו, דבכה"ג גם הרשב"א מודה דאסור למספי ליה איסורא בידים כנ"ל. וק"ל.

והן אמת, כי אחר זמן ראיתי בס"ד בשו"ת טוב טעם ודעת, להגאון מהר"ש קלוגר במהדורא קמא (סי' רכ) ד"ה והנה לולי דברינו, ואשר במהדורא תליתאי, ח"א (סי' רכג) הרחיב דבריו אלה ביתר ביאור, ואנהירו לעיינין. שכתב שם, כי לעולם עד כאן לא התיר הרשב"א למספי ליה לקטן איסור דרבנן בידים, אלא דוקא איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. אבל לעולם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, גם הרשב"א מודה דלא ספינן ליה. ובגמ' דיבמות הנ"ל בענין בן חבר וכו', שמתבאר מהתם דאסור למספי ליה לקטן איסור דמאי בידים, מיירי בדמאי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו בדבר שחייב תרומה מדאוריתא [כגון דגן תירוש ויצהר עי' רש"י נדה (נ ע"ב) ורמב"ם (פ"ב דתרומות ה"א) ובכ"מ שם], ולכן חשיב שיש לו עיקר מן התורה, שהרי עיקרו של הדמאי הוא משום איסור דאוריתא שיש כאן, ולכן דמאי כזה אסור למספי ליה לקטן בידים, גם לדעת הרשב"א. והא דמבואר בחי' הרשב"א דמותר למספי ליה לקטן דמאי בידים, מיירי בדמאי דרבנן, דהיינו בפירות שחיוב התרומה בהם הוא מדרבנן, והאריך המהר"ש קלוגר במהדורא תליתאי (שם) להוכיח ולבאר דכל תרומה דרבנן ומעשר דרבנן, הן בזמה"ז הן בזמן הבית נחשב כאין לו עיקר מן התורה, וממילא מכיון שאין עקרו של דמאי זה מדאוריתא, כתב הרשב"א בחי' להקל בזה שמותר למספי ליה לקטן דמאי בידים משום דמיירי בדמאי שחיוב הפירות שלו בתרומה הוא מדרבנן. עכת"ד. ע"ש. ודפח"ח.

ומעתה לפ"ז קמה וגם ניצבה בס"ד תירוצו הנ"ל של המהרש"ם, במה שתירץ כי יש לומר דמהא דמבואר בירושלמי דדמאי, דאסור למספי דמאי לקטן בידים, לא קשה על הרשב"א, משום דדמאי הוי איסור דרבנן שעיקרו מן התורה ובכה"ג מודה ג"כ הרשב"א דאסור למספי ליה לקטן. ומה שהוקשה למהרש"ם ע"ז מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות שמבואר שם דמותר למספי לקטן איסור דמאי בידים, לפי מש"כ הגר"ש קלוגר מיושב היטב, משום דהתם מיירי הרשב"א בדמאי שחיוב הפירות בתרומה הוא מדרבנן, דחשיב כאין לו עיקר מן התורה, אולם הא דאסרינן בירושלמי ליתן דמאי לקטן מיירי בדמאי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו שחיוב הפירות בתרומה הוא מדאוריתא. וגם דברי הגמ' דיבמות (קיד ע"א) בהא דבן חבר וכו' יהיו מיושבים, כמו שמהר"ש קלוגר גופיה ג כתב לבאר, דמיירי בחיוב דמאי שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו שחיוב הפירות בתרומה הוא מדאוריתא.

והלום ראיתי ג"כ בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' קכז), ומצאתי שם שעמד נמי לחלק כחילוק זה, דעד כאן לא התיר הרשב"א למספי לקטן איסור דרבנן בידים, אלא דוקא באיסור דרבנן שאין עקרו מן התורה, אבל באיסור דרבנן שעיקרו מן התורה והוא סייג גם הרשב"א מודה דאסור. וביאר שם (באות ד) מילתא בטעמא, טעמא דמסתבר, כי הנה יש חילוק בין תקנה דרבנן שאינו אסור אטו דאוריתא, דאיסור זה נסמך על לאו ד "לא תסור". אבל אותו שיש בו סייג דאוריתא, נסמך על הפסוק ד "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי. ולכן בדרבנן שאין איסורו רק משום לא תסור אין איסורו בעצמו, רק ההסרה מדברי חכמים, והקטן אם עושה האיסור דרבנן אינו סר כלל מדברי חכמים, שאם ישאל לחכמים יאמרו לו מותר אתה, נמצא שאינו עושה מה שנאסר לגדול, שלגדול לא נאסר רק ההסרה מדברי חכמים, והקטן אינו סר, על כן אין בזה נמי משום להזהיר גדולים על הקטנים. אך דרבנן שהוא סייג לתורה דהאיסור מדכתיב ושמרתם וגו' עשו משמרת למשמרתי שכח בידם לעשות איסור, הווי איסורו בעצם, ויש בו משום להזהיר הגדולים על הקטנים. עכת"ד. ע"ש. וכן מצאתי בס"ד בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות ה), שג"כ ס"ל לחלק כחילוק זה, דלעולם כל איסור דרבנן שעיקרו הוא מן התורה ויש בו משום להזהיר הגדולים על הקטנים אף הרשב"א מודה דאסור בכה"ג למספי ליה לקטן בידים. ע"ש בדבריו.

וגם בשו"ת בית הלוי ח"א (סי' יג אות ח) מצאתי כיו"ב, שלאחר שעמד להקשות על דברי הרשב"א מדברי הגמ' דיבמות דמבואר מהתם דאסור למספי ליה לקטן דמאי כדאמרינן מצא בידו פירות אין זקוק לו וכו', ומשמע דלתת לו לעולם אסור (כקושית הקרן אורה). וכן קשה מהירושלמי דדמאי הנ"ל דאמרינן החנונים אינם רשאים למכור דמאי, וטעמא הוי מפני שלוקחין ממנו התינוקות. וא"כ משמע דאסור למספי להו דמאי אע"ג דהוי איסור דרבנן (כקושית המהרש"ם). וכתב לתרץ, דהיות והחשש של דמאי הוי שמא הוא טבל דאוריתא, לכן גם הרשב"א מודה בזה דאסור. ואין מכאן ראיה לשאר איסורי דרבנן. דבאיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, גם הרשב"א מודה דאסור. ע"ש. וראה גם בדבריו שם בחלק ג' (סי' נה אות א') שג"כ כתב כיו"ב דדמאי שאני כיון שיש בו חשש של תורה. ע"ש. ואולם לא עמד שם הבית הלוי על דברי הרשב"א בחידושיו ליבמות הנ"ל, דמבואר מהתם דשרי למספי לקטן דמאי בידים. ואמנם לפי ביאורו של המהר"ש קלוגר הנ"ל אייתי שפיר, דהתם מיירי בדמאי שעיקרו מדרבנן, דהיינו שחיוב אותם פירות בתרומה הוא מדרבנן. ולהכי שרי למספי דמאי זה לקטן בידים.

כל קבל דנא כי עתה ראיתי בשו"ת אגודת אזוב (חיו"ד סי' יב), אשר הביא דבריו ג"כ השד"ח (באסיפת דינים, מער' בישולי א"י ופתן אות טו) שכתב שם, כי באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, גם הרמב"ם מודה דשרי למספי לקטן בידים. ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלה מתבאר, דעיקר פלוגתיהו דהרמב"ם והרשב"א הוי באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה. וגם בהא ס"ל להרשב"א דשרי למספי ליה לקטן. וא"כ לפי דברים אלו קשה טובא, דצא ופרנס את דברי הגמ' דיבמות והירושלמי דדמאי הנ"ל, ולא נוכל לתרץ כתירוץ האחרונים הנ"ל, דשאני דמאי דחשיב איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה. דהרי לדעת האגודת איזוב אף בזו פליג הרשב"א וס"ל להתיר. וממילא נצטרך לתרץ כתרוצינו הנ"ל שתירצנו בס"ד, דהכא חשיב כיש לו היתר לפניו משום דעיקר פרנסתו הוא בביתו, ולהכי אסור למספי ליה לקטן דמאי, והרשב"א בחידושיו דיבמות (שם) שכתב דשרי למספי דמאי בידים לקטן מיירי כשאין לו שום דבר היתר לפניו. ודו"ק. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi